אני זוכרת את הסלוגן הזה מימי השירות הצבאי - כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים.
ובכל זאת.
ובכל זאת...
עוברת עליי תקופה לא פשוטה.
וכל מה שאני מייחלת זה שבסוף אצא מהמנהרה החשוכה שבסופה אני אוכל למצוא את מי שירצה או תרצה לעטוף אותי בזרועותיהם.
לקשור אותי.
להכניע אותי.
לקחת את כל השליטה הזאת שאני דורשת מעצמי.
ולתת לי בתמורה את כל עצמם.
אני יודעת שזה המון לבקש.
ואולי אין אותך שם.
ואולי כבר פגשתי בך.
ואולי אנחנו כבר מכירים ולא יודעים שזה מול העיניים שלנו.
אני מפחדת שאולי אני סתם משלה את עצמי.
שאין מי שירצה אותי לקשר רציני כמו שאני ארצה אותם.
אני מחזיקה אבל בתקווה מפגרת.
ממש.
ברמה שאני די מובכת מרמות הקיטשיות שעוברות לי בראש.
שהגורל לא זימן לי קשרי זוגיות כדי שכשיבוא היום וניפגש, אני אהיה שם מוכנה ומזומנה.
...
ומצד שני תמיד יש את תוכנית ב' שבה אהיה זקנה בלה עם חתולים.
יש סיכוי לא רע שזה מה שיקרה
