יש לנו יותר מדי זמן פנוי.
יותר מדי זמן ויותר מדי חופש.
במצרים לא שיחקנו משחקי שליטה... לא היה זמן, עבדים היינו, ולא מאלה המסיימים את הסשן, מתנקים, מתלבשים, נכנסים לאוטו ונוסעים הביתה, אלא רכוש של..
הישרדות הייתה שם, ולא היה זמן למשחקים.
והיום - גברים ונשים, מכובדים יותר ומכובדים פחות, מחפשים לשים את עצמם באזיקים ושלשלאות, לחוש את השוט על הבשר, ולא בגלל שסוחבים את האבנים לאט מדי, אלא בגלל רצונו/רצונה של האדון/מלכה.. ואבנים יש גם יש, רק שהיום אנחנו סוחבים אותם בראש, בלב. אבנים שנזרקו, על כי היית שונה, כי העזת לחשוב אחרת ולא ללכת עם העדר ועם הזרם, אבנים של חוסר הבנה וחוסר קבלה.
ומה שמחפשים באמת - זו שייכות. שייכות וקבלה. לא בגלל ש.. אלא פשוט כי ככה.
הרי להיות שייך זה לא רק לענוד קולר.
כי גם השולט שייך לנשלט, נותן את זמנו, את תשומת לבו, את מחשבותיו, את אהבתו..לזה הנרצע לפניו על ארבע, לזה המביט בו בעיניים מלאות דמעות והכרת תודה.
כי, כפי שאמר הנסיך הקטן - אנו אחראים על אלה שאילפנו וקירבנו.
ואם זה לא ככה - זה לא אמיתי.