הכסוף של הירח נשפך על הגוף, מסתיר פה, מדגיש שם, אבל אני הרי חשופה בפניו, מכיר כל קימור וכל פתח, גם כאלה שלא נפתחו עדיין, כמו ששערי השמיים נפתחים ונוזל ניגר מתוכם.
הכסוף של הירח שוטף את העולם מסביב באור חלומי, לוקח למקום אחר, משתקף בעיניים, משחק עם תווי הפנים והנה מולי אדם אחר, איש זר ואני נבהלת לרגע.
תביאי ענף אומר הזר הקשוח הזה, ואני ממהרת על ארבע לשיחים הקרובים, מחפשת בחושך ענף שלא יהיה עבה מדי וגם לא דק מדי וגמיש מספיק והוא סופר בקול רם, כל שנייה מוסיפה לכמות המכות שאקבל.
המקל בין שיני חוזרת, מניחה אותו ביד המושטת.
על הברכיים ! -הוא מורה ואני יורדת, מקווה שזה אכן רמז לבאות, והוא מהנהן, מרשה לפתוח את כפתוח מכנסיו ואת הרוכסן עם השיניים ולמצוץ, בזמן שחוטפת את המכות עם הענף. הענף בדיוק כמו שצריך להיות, והוא מרוצה.
הבאת ענף כל כך טוב שחבל לבזבז אותו. מה את אומרת שנכפיל את הכמות?
וגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכולה לומר כן, כי הפה מלא בכל טוב וידו מחזיקה חזק בשיער, אז רק מרימה עיניים והוא מצחקק - נכון, את לא יכולה לדבר. שקט הוא סימן להסכמה - הוא מסכם והענף ממשיך בתנועותיו ואני בתנועותי, עד שמגיעים לסיום ההגיוני של הטיול הזה, הענף על הגב, על התחת, על צדי הגוף והפה שלי על הזין שלו. הגענו יחד לקו הסיום המסומן בלבן מריר, הוא שבע רצון, נושם עמוק ואני נושמת לא פחות עמוק, מרימה עיניים מבריקות מדמעות ומלקקת שפתיים.
שולח אותי להביא את התיק התלוי על ענף נמוך, ומוציא מתוכו שוט חדש.
קומי. תעמדי ישר. ידיים מאחורי הראש - קולו השקט מהפנט, ואני מבצעת עוד בטרם סיים לדבר. הגוף מתוח כמו מיתר, מוצאת נקודות אחיזה לרגליים היחפות, שאיפה של הכסוף, נשיפה של הקסום והצלפה נוחתת על הגוף, כמו ציפור המודיעה על בואה במשק כנפיים ומחבקת, עולה ונוגעת שוב, שוט אכזרי,זנבות עור עבים בקצוות כדורי ברזל קטנים, מבריקים, כמו זנב של כוכב שביט שנופל עלי, הגוף מתקמר, גניחה נפלטת, ומיישרת שוב את הגב, מציעה אותו להצלפות.. שאיפה, להחזיק, להחניק, נשיפה.. תודה אדוני.
תנועה קלה עם היד ומפסקת רגליים. הוא נותן לי לעמוד כך, רוח הלילה מלטפת את סימני ההצלפה, מקררת אותם מעט, מטיילת בין הרגליים, נושאת את ריח הכלבונת המיוחמת, מייבשת את הזיעה והדמעות על פני. ידית השוט מטיילת בין הרגליים, משחקת בפתחים ואני נעה לקראתה, מאחרת ברגע קטן לעצור את עצמי וחוטפת הצלפה שכמעט ומעיפה מהרגליים. מתאזנת, חוזרת לנשום, תנוחת מוצא, שוב הידית עושה שמות, הפעם מחזיקה בלי לזוז קצת יותר אבל כשהיא בפנים, בנקודה הכי רגישה אין מנוס מלנסות ולהתלבש עליה עוד קצת,ושוב חוטפת, הפעם כפול, תופסת את הרגליים בידיים כדי לא ליפול, כי אם אפול - נוסעים הביתה.
כל הגוף רועד ורוטט, כאב, חרמנות על סף גמירה, שרירים מתאמצים, הכל מהול באור הכסוף של הירח המביט מלמעה, ואני מציעה את שדי, מנוחות על כפות הידיים.
ראש למעלה !
נפגשת במבט הירח, מאבדת אותו לרגע, כשהשוט נוחת על שתי הפטמות יחד, גל של רעידות בגוף, רק לא ליפול, רק לא ליפול, מתייצבת שוב, הפעם הצעקה נחבאת בכתף ימין, משאירה סימני שיניים, מתיישרת, שאיפה, נשיפה, אש כסופה נשפכת על השדיים, סימני שינים מופיעות בכתף שמאל.
כועס.
רק אני משאיר סימנים!
ואכן משאיר, ולא מפסיק עד שגופי מעוטר מכף רגל ועד ראש בסימניו, עד שאור הירח הכסוף נמהל באדום הכהה הנוטף לאטו על העור, עד שהקול ניחר, עד שהרגליים רועדות ללא הפסקה, עד שסימני השיניים מכסות גם את אמות הידיים וכפות הידיים, עד שהכל חמוץ, מלוח ומתוק לאין כץ.
ואז מחבק אותי אליו ומרשה לגמור, ואני מתפרקת על היד שלו, הגוף הופך נוזלי ונוטף על האדמה, משאיר סימנים על בגדיו והוא אינו מפסיק, ממשיך להדליק לי כוכבים בעיניים, חברי נפש של הירח, עד ששוכחת לנשום, שוכחת להיות, שטה לתוך חשכה.
ובחזור ברדיו