כל העולם מראה - או הערות שוליים

איך המציאות לפעמים מתערבבת..

ישבתי על ספסל בכמה דקות של שמש, הנחת את הראש על הקיר שמאחורי ועצמתי עיניים לכמה רגעים.

והתנוחה הזאת של הגוף - רגליים מקופלות, ידיים משולבות - לקחה אותי למקום אחר. מקום של חושך בחוץ, של נרות בחדר, מוסיקה ברקע והגוף... מקופל כמעט ככה, ו"ראש אחורה" וכאב מתוק בשדיים הקשורות, שפתיים ננשכות ותודה נלחשת לאוויר המלא ריחות שעווה וייחום של כלבה.

ואחרי שהיו מכוסות בשכבה נדיבה של שעווה פגשו בחגורת עור עבה, שלפני רגע הייתה בתוך הג'ינס וצעקות קטנות נפלטות, מעורבבות עם גניחות של חרמנות ותודות ליד המצליפה.

אחרי שפקחתי את העיניים, כי נגמר זמן ההפסקה והשעון בנייד צפצף, גיליתי את הג'ינס רטוב והם לא הבינו את פשר המבט על הפנים כשחזרתי פנימה.

עם הספר ... פחחחח

נוטה להאמין שהרוב פוגשים את הספר בבית כנסת בכיפור, או כשעוברים ליד סטימצקי בדרך לארומה..

הרי זה לא מסובך, למדנו את זה בכיתה א', ולפעמים גם לפני כן. אותיות שמתחברות למלים, שמתחברות למשפטים בעלי משמעות (כלשהי.. בתקווה)

ולפעמים מילה אחת - זה מה שנדרש להבין מי מולך.

בצבא האמריקאי יש ביטוי - אתה לא יודע ? נלמד אותך. אתה לא מסוגל? נכריח אותך

(בשפת המקור זה נשמע יותר טוב 

we teach you what you don't know, and make you ' if you can't)

אז כנראה זה לא שלא יכולים... זה לא רוצים. למרות שלקרוא, לדעת את הרקע, מקל על החיים וחוסך זמן (או תהליכים מיותרים)

מאחלת לעצמי ולכולם שבת של מחשבה תחילה.

הפעם זה כן בעקבות משהו שמישהו כתב לי...

יותר נכון אפילו לא מה שכתב, אלא מה שהיה כתוב בפרופיל.

היום, בעידן הWORD, הגוגל ומה לא , עד כמה יכול להיות קשה לכתוב נכון?

כמובן שיש אנשים דיסלקטים, או שמסיבות כאלה ואחרות לא למדו לכתוב נכון, אבל בדיוק בשביל זה יש את כל כלי העזר שלמעלה.. 

מבחינתי לכתוב עם שגיאות - זה כמו לצאת מהבית בבגדים בלאי או לא מקולח ומסריח.

ניחא אם מדובר בטעות הקלדה, אות קרובה, שם ברור למה התכוון המשורר..

מה לעשות שבאינטרנט - זה הרושם הראשוני שאנחנו משאירים - המילה הכתובה.

ולהשתמש ב : http://www.morfix.co.il/ - זאת לא בושה. הרי מסתכלים במראה לפני הדלת?..

(בשום פנים ואופן לא פרסומת, פשוט אתר נוח )

זהו, הוצאתי קיטור.

מזל שיש בלוגים..

שיהיה לילה קסום

כמו שמרגישים בלב ובזוויות העיניים שהנה אוטוטו הדמעות עולות ונשפכות - ככה מזג האוויר בימים האחרונים סטה ממסלול ההתחממות, רמז ברוחות ועננים, והיום עמד בהבטחתו והוריד את הגשם. כנראה הגשם האחרון לאביב המוזר הזה.

בכלל, אביב זה זמן של התחדשות ושינוי.

ואף אחד לא שואל את הפרחים האם בא להם בכלל לפרוח, הזמן מגיע - והם פורחים.

ואולי כואב להם לפתוח בכוח את הגרעין שלהם, לפרוץ את הקירות הקשים, לנשום נשימה ראשונה של אוויר פתוח. אבל אף אחד לא שואל.

באיזשהו מקום - המצב שלי הוא כמו של הפרח.

אף אחד לא שאל אותי, האם בא לי להשתנות עכשיו, האם זה הזמן המתאים, האם יש כוחות נפשיים, האם מסוגלת?

נוצר מצב.

והמצב מחייב שינוי.

וכמו שראיתי פה באחד הבלוגים - כאב הוא סימן לשינוי. אם אין כאב - אין שינוי (סליחה מראש על הזכויות יוצרים) .

אז מה שנותר - זה הקסם של הכאב וההתמודדות עמו, והקסם של השינוי, של הפיכה למשהו אחר, צמיחה, עד כמה שאני סולדת מהמילה הזאת. 

אחרי הגשם יוצאים להם השבלולים לטייל והיום בדרך מסידור לסידור - לעצור לרגע ולהגיד שלום ולהזיז אחד או שניים מהמדרכה לדשא. מעשה טוב קטן .

*כל דמיון בין השמות למציאות הוא מקרי בהחלט*

זה בטח לא חדש

אולי רק לי..

להיות שולט - זאת אחריות. איך שאני רואה את זה - צריך שכל.. ולא רק ידיים חזקות להצליף וקול סמכותי לתת הוראות. ובטח ובטח שלא עם ניק כמו "אדון מדהים" או "שלט כוסון"... אלה פשוט משעשעים, שכנראה התגרשו מהמציאות וחיים בסרט.. מה לעשות שאני לא חובבת קומדיות .

אני לא חלק מה"קהילה" או ה"שבט" או מה שזה לא יהיה.. כמו שהיה רוב חיי - מביטה מהצד.. ככה יותר מעניין לי. ומי שמסתכל גם לצדדים, ולא רק ישר, יוכל לראות שאני שם. 

ולשם שינוי - כל זה לא נובע ממאורע מסויים, או הלם תרבותי שספגתי לאחרונה. פשוט הערות שוליים בצהרי היום. 

טוב, לא באמת חמישים, אבל מגלה סוגים שונים..

הכאב שלפני  -כשהגוף חרמן כל כך, שבא לבכות, כואב מרוב שהוא חרמן ואסור לגמור, אז הראש מתחרפן והגוף מתחרפן ונהנה מזה..

הכאב שבזמן - פה יש הכי הרבה גוונים... הזה מאיברים שנרדמו ומתעוררים בשינוי תנוחה, הזה מכל מיני דברים שנוחתים על הגוף, החל מכף יד וכלה ב... כל מה שיש בבית, איזורים שנמתחים ומתכווצים לסירוגין, ובכל מקום - כואבת אחרת. הכאב שמתפשט אחרי שמורידים את החבלים, הזה שמשאיר סימנים גב, תחת, רגליים, כפות רגליים, שדיים, ירכיים, לחיים( בלי סימנים, אבל עם צליל מדויק של צלצול בראש).. כל איבר וכל אזור צובע את הכאב בצבע אחר, בטעם אחר..

הכאב של החדירה, שהוא מיוחד, שונה מכל השאר, וכל כך כל כך מחכה לו..

ויש את הכאב שאחרי. זה נשמע כמו הסיגריה שאחרי, ודי דומה, האמת.

משהו להתפנק עליו, לשחות בו, שמחזיר לאותו מקום וזמן.. ולראות את הסימנים - זה כמו לקרוא מחדש ספר אהוב, כמו לחוות מחדש, אבל אחרת - הזיכרון אינו מושלם, אלא משלים את הפרטים הרצויים, מצייר מחדש את התמונה שהלב רוצה לראות, גם אם יודע שיוכל לראות אותה רק בדימיון.

תהליך של למידה, כבר אמרנו, כן ?..

שיהיה לנו שבוע טוב.

מה עושים כשיש מצב נתון ?

כשיש מצב שלא ניתן לשנותו?

כשהדברים לא תלוים בך, לא מבחירה שלך, לא כי שמת את עצמך מתוך כוונה תחילה במצב של חוסר אונים, אלא כי אלה הדברים, וזהו?..

וכל התחינות, הבקשות, בכי וצעקות לא ישנו את המצב הזה.

וזה לא שהמצב הזה נוצר מתוך מקום רע.. פשוט אלה הם הדברים ויש לקבלם.

אז מה עושים כשהבטן הופכת לגוש קרח והר געש לוהט לסירוגין? מה עושים כשהכאב מפלח את הלב, כשהמחשבות דוקרות ומענות בכל שאיפה ונשיפה?

בדיוק את מה שעושים כשהידיים קשורות והרגליים קשורות והגוף מקובע וההחלטה מתי זה יסתיים מחוץ להישג ידך. ואין מילת קוד. כי שמת את הנשימה בתוך הידיים האלה.

אז נשימה כשמותר. וכשאין אוויר - להתאפק. ולהודות על כל נשימה הבאה. להתענג על הכאב (בשלב הזה היו צריכים לבוא החבריה החסונים בלבן עם מזרק של חומר הרגעה, אבל הם כבדים מהמופלטות, אז לא הגיעו)

וככה עד שייגמר.

כי בסופו של דבר הכל מסתיים.

שקט

השקט הזה לא רצוי לי.. אבל... לומדת לאהוב אותו מתוך הכרח.

לומדת להעריך את מנגינת תקתוק המקלדת, זמזום היתושים ליד המנורה, לשמוע את הנשימות שלי .. שאיפה.. נשיפה.. עוד שורה.

כמו נרקומן המריץ שורות לבנות - אני מריצה שורות שחורות על גבי הלבן, שצבען המקורי הוא אדום, ואחר כך סגול וצהוב וירוק ואז הן שוקעות לתוך הזיכרון ונשארות שם.

מסתבר שהזיכרון שלי יותר טוב משחשבתי.

כי בתוך השקט שומעת את הצלילים שמילאו את החדר הזה.. את כל הצלילים. אלה שבקעו מגרון אדם ואלה שבקעו מגרון כלבה, והקול שהיד עושה כשהיא נופלת על עור בחוזקה, ושאר אביזרים למיניהם שהגוף פגש ונחקקו בעור ובזיכרון. את קול ה"וויייששש " ואת הגניחה המתפרצת לאחריו, את הצעקה החנוקה, שמשאירה סימני שיניים על גב כף היד (אין צורך לשתף את השכנים במה שהולך פה ). את צליל הבשר נפגש בבשר, את חריקת הרהיטים, מלים שנאמרות בלחש, קול מים במקלחת, תופים באזניים .. רגע, זה לא תופים.. זה הדופק.. קול צעדים מדודים וקול של דלת נסגרת.זוכרת כל כך טוב את קול המים המלוחים שנשפכים בחופשיות, ואחריהם - צחה, זכה, מחודשת, קלה יותר , מסוגלת לעלות עם הרוח של הלילה ולרחף עד הירח.. מסוגלת, אבל לא רוצה. כי שם אין את מה שיש פה - את הקולות של אחת בלילה ואת מי שעושה אותם. 

להחניק צעקה, כשהיא מתפרצת בגרון 

לא לזוז, כשהשוט נוחת על הגוף

להמשיך לעמוד, כשהרגליים צועקות הצילו

להמשיך, גם כשהכאב משגע 

לא לגמור, כשהגוף מתחנן לגמור, מתחרפן מרוב שרוצה לגמור, מסוגל לגמור ממשב רוח רענן או ג'ינס שמתחכך במקום הנכון..

וכל זה רק הגוף..

ומה עם הראש?

הראש לומד לא להילחץ מצד אחד ולעצור בזמן מצד שני, לעבוד יעיל, לתכנן, לבצע, להביא תוצאות. 

שינוי דפוס חשיבה זאת השליטה עצמית הכי מאתגרת שיש. זה מתחיל מהוראה של האדון וממשיך כי... הוא לא ביטל את ההוראה. והכלל אומר - שכל עוד לא התקבל ביטול - ההוראה בתוקף. 

משחק? 

אולי זה מתחיל ממשחק. 

אבל כשזה משנה את החיים, ומשנה אותם לטובה - זה הכי רציני שיש. 

והכאב? הוא דרך לשליטה עצמית. כי אם מסוגלת לעמוד בכאב - מסוגלת לעמוד בהכל. או שזה הפוך? ואולי בכלל מזין אחד את השני, כמו נחש הנושך את זנבו. 

כך או כך - זאת דרך אל עצמי. אל עצמי האמיתית. 

מאבדת אותי , בכל יום עוד טיפה וטיפה

אל הים הענק, והים הענק זה אתה

מאבדת, זונחת, נוטשת לגמרי אותי,

מבקשת מקום לשרת , לרצות, להתאים.

מאבדת אותי , במכות שנוחתות בבשר

מתחילה להבדיל בין מהות לתפל לעיקר

מאבדת, עוזבת וכבר משאירה מאחור

כמו לוחצת על הדק, כמו פותחת עיניים לאור.

מאבדת אותי, שאיפה, נשיפה ו.. לעוף!

מתנתק לו הקשר בין שכל ונפש וגוף

בלי מבט לאחור, העבר יישאר בעבר.

מה ביקשתי? בסך הכל קצת אהבה.

כל הזכויות שמורות