שקט
השקט הזה לא רצוי לי.. אבל... לומדת לאהוב אותו מתוך הכרח.
לומדת להעריך את מנגינת תקתוק המקלדת, זמזום היתושים ליד המנורה, לשמוע את הנשימות שלי .. שאיפה.. נשיפה.. עוד שורה.
כמו נרקומן המריץ שורות לבנות - אני מריצה שורות שחורות על גבי הלבן, שצבען המקורי הוא אדום, ואחר כך סגול וצהוב וירוק ואז הן שוקעות לתוך הזיכרון ונשארות שם.
מסתבר שהזיכרון שלי יותר טוב משחשבתי.
כי בתוך השקט שומעת את הצלילים שמילאו את החדר הזה.. את כל הצלילים. אלה שבקעו מגרון אדם ואלה שבקעו מגרון כלבה, והקול שהיד עושה כשהיא נופלת על עור בחוזקה, ושאר אביזרים למיניהם שהגוף פגש ונחקקו בעור ובזיכרון. את קול ה"וויייששש " ואת הגניחה המתפרצת לאחריו, את הצעקה החנוקה, שמשאירה סימני שיניים על גב כף היד (אין צורך לשתף את השכנים במה שהולך פה ). את צליל הבשר נפגש בבשר, את חריקת הרהיטים, מלים שנאמרות בלחש, קול מים במקלחת, תופים באזניים .. רגע, זה לא תופים.. זה הדופק.. קול צעדים מדודים וקול של דלת נסגרת.זוכרת כל כך טוב את קול המים המלוחים שנשפכים בחופשיות, ואחריהם - צחה, זכה, מחודשת, קלה יותר , מסוגלת לעלות עם הרוח של הלילה ולרחף עד הירח.. מסוגלת, אבל לא רוצה. כי שם אין את מה שיש פה - את הקולות של אחת בלילה ואת מי שעושה אותם.
