כמו שמרגישים בלב ובזוויות העיניים שהנה אוטוטו הדמעות עולות ונשפכות - ככה מזג האוויר בימים האחרונים סטה ממסלול ההתחממות, רמז ברוחות ועננים, והיום עמד בהבטחתו והוריד את הגשם. כנראה הגשם האחרון לאביב המוזר הזה.
בכלל, אביב זה זמן של התחדשות ושינוי.
ואף אחד לא שואל את הפרחים האם בא להם בכלל לפרוח, הזמן מגיע - והם פורחים.
ואולי כואב להם לפתוח בכוח את הגרעין שלהם, לפרוץ את הקירות הקשים, לנשום נשימה ראשונה של אוויר פתוח. אבל אף אחד לא שואל.
באיזשהו מקום - המצב שלי הוא כמו של הפרח.
אף אחד לא שאל אותי, האם בא לי להשתנות עכשיו, האם זה הזמן המתאים, האם יש כוחות נפשיים, האם מסוגלת?
נוצר מצב.
והמצב מחייב שינוי.
וכמו שראיתי פה באחד הבלוגים - כאב הוא סימן לשינוי. אם אין כאב - אין שינוי (סליחה מראש על הזכויות יוצרים) .
אז מה שנותר - זה הקסם של הכאב וההתמודדות עמו, והקסם של השינוי, של הפיכה למשהו אחר, צמיחה, עד כמה שאני סולדת מהמילה הזאת.
אחרי הגשם יוצאים להם השבלולים לטייל והיום בדרך מסידור לסידור - לעצור לרגע ולהגיד שלום ולהזיז אחד או שניים מהמדרכה לדשא. מעשה טוב קטן .