בדרך מנקודה א. לנקודה ב (אנחנו תמיד בדרך מנקודה לנקודה הרי) ראיתי בזווית העין אישה עומדת בתחנת אוטובוס. משהו בה משך את העין. לא שמלת הג'ינס שנבחרה בטוב טעם, לא השיער השחור המונח ברישול אמנותי על כתפיה, לא הרגליים הנעולות בסנדלי עקב מדויקות עם פדיקור מוקפד..
הצוואר שלה תפס את מבטי, הצוואר והקולר השחור והדק שהקיף אותו.
רצועת עור שחורה, המשתלבת בסגנונה עם סנדלי העקב והתיק.
רצועת עור שבעבר לא הייתי מקדישה לה מחשבה נוספת והיום - הרצועה מובילה את הדמיון, לוקחת אותו לטקס הקילור שלה, להוראה להסתובב איתו, לתחושה שלה של להסתובב עם הסממן הזה תחת קרני השמש, והרי הוא שייך לעולם שאחרי רדת החשיכה..
ראשה מורם בגאווה, גבה זקוף, אישה מן המניין בסידורים של יום חול..
מוציאה את הכלבה הפנימית שלה לטיול בעולם של אנשי הווניל ומביטה עליהם קצת מלמעלה, כי יודעת את מה שהם לא יודעים, ולעולם לא יידעו כנראה.
ככה עולמות מתמזגים לפעמים
ואולי זה רק הדמיון.
אבל בלי הדמיון - החיים אפורים.
