עם הקפה של הבוקר והחדשות על המסך (ביי ביי לעיתון הנייר שמלכלך את הידיים) נתקלתי בראיון עם אחד בשם דאגלס ראשקוף.
הבחור מדבר על איך שאיבדנו את הזמן שלנו, ואת עצמנו בעצם, ברשת.
הפסקנו לדבר והתחלנו להקליד.
מחפשים את הסמיילי במקום החיוך על הפנים, לייק במקום חיבוק.
וכמובן שזה נוח, וחסכני ויעיל ומהיר, אבל...
כשזוג שוכב במיטה לפני השינה ובמקום לדבר הם מעדכנים את הפרופיל מהנייד... וואלה, משהו פה לא תקין.
וכשבמעל מחצית הפרופילים כתוב "אני פה רק כדי לדבר"
כשהרוב המכריע התמכר להיי שבתגובה המיידית, למגוון, לעושר המזויף שמציעה הרשת..
ולא, אני לא מתכחשת למידע הקיים, לאפשרויות החיפוש, להזדמנויות להשביע את הסקרנות, אבל בסופו של יום אנחנו חיות חברתיות, רק שלאט לאט במקום ידיים גידלנו מקלדות ובמקום עיניים מסכים גדולים יותר וגדולים פחות.
איש חכם אחד אמר - שהאינטרנט הוא כלי לחסוך זמן לחכמים ולבזבז זמן לטיפשים.
מי ייתן ולא נהייה טפשים.