נראה שזכיתי.
בנסיעה להולנד בלי לקום מהספה.
כי זה נראה כמו רובע החלונות האדומים באמסטרדם.
כל אחד ואחת בחלון שלו או שלה, מציגים לראווה את היתרונות (שואף לקדם אותך, מנוסה, קשוח ויודע ללטף או מצד שני הצייתנות, הכניעה, הרצון העז להתמסר. ולא, זה לא תלוי במין/מגדר הכותב).
העניין הוא שאת הקמטים, הכתמים ואת הכנפיים או הזנב המחודד אי אפשר להסתיר. אפשר לשחק עם האור והתפאורה, עם הביגוד והאיפור, אבל מה שיש זה מה שיש.
כמו בשוק מאכלי הים בהונג-קונג מוצגים לראווה המולים והדגים, השרימפס והייצורים המוזרים מהמעמקים שאף אחד לא ראה לפני זה ולא בטוח שאפשר לאכול אותם בכלל.
וככה דף ועוד דף, בלוג ועוד בלוג, עוד חלון ועוד דוכן, כשהמוכרים והסחורה צועקים בקולי קולות "קחו אותי! אני הכי טוב! " , וגם אלה שיש להם שם נוסף בסוגריים ליד שמם צועקים. כי האדם הוא חיה כזאת שמחפש קבלה והיכרות בו כמיוחד בכל מקום אפשרי, בין אם זה על הרצפה על ארבע , או עם השוט ביד, או בין הדפים המודפסים והוירטואליים.
ואני.. גם אני חלק ממצעד המכירות הזה, מחגיגת הייחודיות של כל אחד ואחת, מהארוחה האין סופית המתובלת בחמוץ ומתוק , בריח מוסק וטעם יוגורט.
וזה בסדר.
בעצם, הכל בסדר, כל עוד יודעים מה עושים ולא חיים בסרט.
לפיליאס פוג זה לקח 80 יום. בעידן האינטרנט הכל מהיר יותר .
