כחול ולבן הם הצבעים של המדינה.
אדום ולבן הם הצבעים של המדינה הקטנה שלי. עם חוקים משלה, גבולות ודיקטטור אחד אהוב.
למדתי לחבב את השילוב של הצבעים האלה, במיוחד כשהוא מופיע במראה, מתגלה לו לאט לאט מתחת לבגדים שמורידה. וכל פס הנחשף לאוויר מזכיר את הכאב שהביא איתו, את הגניחה שנפלטה מבין השפתיים, את רעידת הגוף בהצלפה ה----ים, את התודה שנצעקה.
את הים אוהבת מכמה סיבות. את השקט שלו, את השלווה, את הגלים האינסופיים שמזכירים שאנחנו פה לתקופה קצובה ועדיף לנצל אותה ללא חרטות.. ועוד אוהבת אותו על התזכורת שנותן, כשמי המלח שוטפים את הפסים האדומים והכועסים, גלים גלים של כאב, ואז כולי במים והכאב מוסיף עוד כמה טיפות של מלח, עד שהופך לחום המלטף את הגוף בכל תנועה במים, ושחייה נמרצת שעושה נעים בשרירים ומשאירה שובל של כאב ואז אוויר הבוקר הקריר (סוף סוף קריר!) על פני העור, מלטף את העור, מזקיר את הפטמות, מייבש את המלח, מקבע את העקצוץ.
כואב לשבת, כואב להשען אחורנית, כואב להצמיד רגליים, כואב להתכופף הצידה כדי להוציא את הרישיון מהתיק ולהראות לשוטר תנועה.. הוא רואה כנראה משהו בפנים ושואל האם הכל בסדר. הכל מצוין, אני עונה לו, מאחלת בוקר נפלא וממשיכה בדרכי.
בחזור - מציצת הבוקר, הפרס שלי על כך שהייתי טובה אתמול, ארוכה ומושקעת, ושוב חם לי, והזיעה מוסיפה את המלח שלה על סימני אתמול, ואדוני מעסה את הכתפיים ואת השדיים בדרך לגמירה שלו, מעסה את המלח פנימה ואני מייבבת לתוך איברו, יודעת שנהנה, שהנה שוב עושה טוב והוא מרשה לי לגמור יחד איתו, ואז לשטוף אותו במקלחת חמה, ומחזיר לי באותו מטבע. יד מצליפה, יד מלטפת.. זאת אותה היד ואוהבת את שתי הפנים שלה.
צלצול בדלת.. רגע, זה הטלפון, לא בעצם שיר ברדיו, לא בעצם..
שעון מעורר. מתמתחת, הגוף מתעורר מהשינה ,העור לבן וחלק. ממתין לסימנים.