כל העולם מראה - או הערות שוליים

הדבר הכי פשוט, הכי וונילי שיש - הליכה.

ספורט, jogging, בקיצור הזזת הגוף על פני משטח רחוב כזה או אחר לצורך שחרור לחצים גופניים ונפשיים ושמירת הגוף במימדים הרצויים.

מזג האוויר מאפשר ומצב הרוח דורש, אז הנה - נעלי ספורט, מכנס קצר, אזניות ויאללה. מה שהאזניות לא מצליחות להשתיק זה את המחשבות. 

לאורך כל המסלול - בעלי ובעלות כלבים.. כלבים מכל מיני גדלים וצורות על רצועות וקולרים וכאלה שרצים ליד בעליהם בלי רצועה, מתוך רצון פשוט להשאר קרוב לדמות האהובה, רצים קצת קדימה וחוזרים, מביטים לעיניים, הזנב וכל גופם מבטא את האהבה, את ההתמסרות. ממושמעים ..

והמטאפורה ברורה כל כך שזה מעלה חיוך קטן על השפתיים.

הרי זאת אני.

בלי רצועה, אבל עם הרבה רצון. עושה סיבובים, מקשקשת בזנב, מסתכלת בעיניים, לפעמים רצה קדימה או קופצת לראות מה יש בשיח מסתורי במיוחד, אבל תמיד חוזרת למקום שמרגיש הכי נכון, הכי שלי - ליד רגליו, ממתינה ליד המלטפת או המחנכת ומודה, הן על זה והן על זה.

ככה זה כשהמציאות זולגת.