יחסית לאדם שראשו פרוץ ויכול לדפוק תיאורים כתובים מפה להודעה החדשה בכל נושא מיני אפשרי אני ממש סגורה. במציאות, סגורה ואפילו קצת קרה, קשה לי להביע מיניות בע"פ ואני מפחדת מהרצונות שלי. הינה, אמרתי את זה.
מפחדת. מהרצונות. של. עצמי.
למען האמת, כל כך מפחדת שהרבה פעמים אני לא טורחת אפילו לפתח אותם. מי צריך רצונות כשגם ככה אי אפשר לעשות איתם כלום. למה להתאכזב וכו וכו. ממש טובה בתרוצים של "למה לא", וממש גרועה ב"למה כן".
תמיד קל למצא סיבות לפחד מעצמך, תמיד יש סיבה הגיונית ושקולה לעצור את עצמי. מליון שכבות של הגיון ומעצורים שבניתי במשך 35 שנותי. למה הם שם? לא יודעת, אולי אופי מסובך, אולי ילדות מסובכת שלימדה אותי לשתוק ולהיות עצמאית מדי, אחראית מדי.
****
אנקדוטה לא קשורה: בגיל 16 למדתי לחבק, לפני כן שמרתי באדיקות על מרחב אישי. ואז יום אחד החלטתי שזהו, שזה לא הגיוני והתחלתי לתת ולקבל חיבוקים. בשיכלול כל השנים זה לא כזה נורא, כי כשמתחילים מאוחר החיבוקים שווים יותר, יש להם יותר כוח.
וחזרה לפוסט:
***
אם עוברת לי בראש המחשבה "איזה כיף לעשות בלי לחשוב, בלי מעצורים." והופ! מיד, אפילו לפני שהיא נגמרה, עולות מחשבות על נזקים אפשריים. כי לא משנה אם חשבים על הנזקים או לא, לשלם עליהם אצטרך בכל מקרה, נכון? והכל במקביל, תמיד במקביל, כדי להקל על החיים.
והנזקים? בנזקים נפגעים תמיד האנשים שקרובים אלי, כי הם יותר חשובים, כמובן. לא כי הם באמת יותר חשובים ממני עבורי אלא כי לחשוב על מה שטוב להם זה קל.
והינה עכשיו אני עומדת צעדים ספורים מבופה הזנה חופשית וכל מה שאני צריכה זה להגיד מה מתי ואיך ו.. כלום, לא יוצא כלום. רק דמעות כשאני חושבת על זה. דמעות כשאני חושבת על מה "אני רוצה", מטופש קצת, נכון? והכי מטופש זה שהן לא עוזרות לי בכלל. מילא היו מחברות אותי לאיזה צ'אקרה קסומה או וואטאוור ומגלות לי דברים על עצמי. אבל כלום, הן סתם שם.
ככה זה היה תמיד, זוכרת את זה גם מגיל 10. ככה גם נכשלתי במבחנים לאחד מחוגי הלימודים שרציתי, מי רוצה לקבל סטודנט שכששואלים אותו למה אתה רוצה ללמוד פה - זולגות לו דמעות. (הלוואי שאצליח ללמד את הילדים שלי לדבר.. הלוואי)
בכל מקרה הבופה, אני אפילו לא יודעת מה מגישים בו כדי שאוכל לבחור, לא הצלחתי לשאול.
אתם יודעים מה קורה כשמתעלמים מקיום רצונות אפילו לפני שמתעמקים בהם? הם יכולים להעלם. באמת באמת. כמובן שזה לא הדבר היחיד שיגרום לזה אבל בשילוב כמה גורמים זה באמת יכול לקרות.
כשהרצונות נעלמים למי שרוצה הכל (אבל רק בכאילו כי באמת מסובך מדי) מרגישים שנשמטת הקרקע מתחת לרגליים והכל ריק. זה נורא.
איזה מזל שיש לי אפשרות לרצות שוב.
תגיד, בופה, אולי תעזור לי פה קצת? אולי תיזום אתה שיחה על זה מדי פעם? אתה הרי רואה שאני מסתבכת. אולי תתן לי תפריט? משהו?
אתה יודע מה עושה לי לרצות הכי טוב? תן לי להריח את זה, משם אני כבר אסתדר.
מקווה.
