אתמול בערב כשחזרתי לביתי ראיתי בכביש המהיר איש יושב על הגדר על יד האוטו הכבוי שלו. הכל סביב חשוך. רואים אותו מספיק כדי הרגיש קרבה כשהוא מתבוסס באומללות והשיעמום (איך אני אוהבת את המילה מתבוסס). הרגשתי צורך לעצור לארח לו חברה אבל זה היה בכביש מהיר ואני לא סומכת על זרים.
"זה כמו לעצור טרמפיסט, מ-סו-כן!" אני אומרת לעצמי כדי לעצור את הדחף.
ואם יתחיל גשם? אני עונה לה. בשלב זה כבר עברתי אותו מזמן והדיון העצמי הפך למיותר. עם זאת לא רציתי לשחרר את הדמות הסקסית מהראש. מדמיינת אותו רטוב בגשם ואז אני חייבת לעצור לעזור לזולת בצרה.
"עצרי, למה הוא לא בתוך האוטו אם יורד גשם?"
הממ.. יש עשן מהאוטו, אי אפשר לשבת בפנים, אני עונה לעצמי. ההיא מאשרת ואני יכולה להמשיך. אז הוא רטוב ואני עוצרת ומכניסה אותו פנימה, צריך לכסות אותו בשמיכה.
"לא טוב, הוא לא יבין וירגיש בטוח בתוך השמיכה"
טוב, אז צריך להפשיט אותו מהבגדים הרטובים ולכסות בשמיכה כדי שיתחמם.
"שוב לא טוב, עדיף שתהיי עוד יותר ברורה בכוונותייך"
מה כוונותי?
"את יודעת נו, שירד לך ולחדור אליו"
צודקת צודקת. אז ... אז אני לובשת שמלה מאוד חושפנית ומעליה מעיל גדול, מורידה את המעיל ושמה עליו שיתחמם אבל המעיל לא מכסה הרבה וגם לא השמלה שלי. הוא מסתכל על המחשוף והרגליים ומתחיל להתרגש.
"זהו, העמדת את הסיטואציה, עכשיו את יכולה להתחיל"
קופצת על הטרף
