איך אני יכולה לא לעשות כשאני כל כך נושמת את זה, איך אני יכולה להשלים עם חוסר המעשה בכזו קלות?
וזה שאלה שחוזרת על עצמה... חשבתי עליה רבות במהלך השנים שלי פה והינה התשובה:
ההשלמה שלי לא באה בקלות, היא באה אחרי ששקלתי את כל האופציות, ראיתי מה אנשים עושים ופתחתי את הנושא מולו (כמה שיכלתי). מלבד הקושי שלי להביע את עצמי בנושאים ריגשיים שכמובן מונע ממני שיחות תכופות בנושא, מלבד חרדת הביצוע מכך שאני בדסמית כל-כך הרבה זמן בלי לבצע אני גם אחוזת פחד... לא. אני אחוזת אימה מהאפשרות שאעשה משהו, לו הקטן ביותר, שיקלקל את מה שיש איתו. אני מאמינה בצורה מוחלטת שאני אאבד כל אמון שיש לי בעצמי ולא אצליח להתמודד על הקיום שלי. זה פחד משתק ואני משותקת.
בסופו של דבר זה עניין של מה סדר העדיפויות שלי. מה חזק יותר, הרצון לחוות או הפחד מאיבוד האהבה. מה ישגע אותי קודם, חוסר הביצוע או איבוד העקרונות שהם עמודי התווך שעליהם בניתי את האישיות שלי.
גידלתי את עצמי להיות כנה, עקרונית, מוסרית ושיפוטית, הכל קצת יותר מדי והכל מופנה קודם אלי ורק אח"כ לסביבה שלי.
ההחלטה לא לעשות הייתה קלה כי אני מכירה את עצמי יודעת מה אני מסוגלת לעשות ומה לא. למוטט הכל (קצת או הרבה), אני לא מסוגלת. להתאפק ולחכות לשיתוף פעולה, מסוגלת בקושי, אבל מסוגלת.
כל יום מחדש אני בוחרת כל יום בו, בחיים שבניתי, בעצמי כפי שאני חיה עם עצמי.
אם החלטתי לבחור בזה אז למצא את התענוג ממה שיש היא האפשרות היחידה שתאפשר לי לשרוד את הרצון עד ישתנה משהו.
אני מתקדמת לשם, לעבר החוויה והמעשה, פשוט מאוד מאוד מאוד לאט.
האם אני בוערת בינתיים? כן, אני עולה באש.
שורה תחתונה:
כדאי לכם להיות איתי בבית האבות.
