כך היא אמרה לי כשהתחלנו. היא הייתה כל כך מקסימה, תמימה כמעט, במבט ראשוני קשה היה להאמין שהיא שולטת. בכל מפגש היא ביקשה שאביא לה חפץ חדש, כל פעם משהו קרוב יותר לליבי. התחלנו מפצפצים ממשלוח, די מהר עברו לבגדים, תיקים, רהיטים. כל פעם היא מצאה דרך חדשה להשחית - מספריים, סכינים, אש, בעיטות, ניפוץ ועוד ועוד ועוד, לא היה לזה סוף. כשהייתי צריך להביא לה את הלפטופ שלי כבר היה לי קשה יותר (הבאתי כמובן) היא הרשתה לי לכרוע ולהסתכל עליה ועל העיניים המאושרות שלה בזמן ההשחתה.. וואו! זה היה כמו לחזות בהתגלות ישות אלוהית. היא זהרה!
הבית שלי הלך והתרוקן אבל הלב - הלב גדל. כך הפכתי מכור לזוהר שלה.
כשלא נשאר שום דבר בבית, היא התחילה להשמיד שטרות, לאט לאט השאירה אותי על סכום סמלי לחיות ממנו.
..
עבר חודש, היא לא הזמינה אותי, דאגתי שאני לא מוצא חן בעיניה יותר, שהיא לא מרוצה. ניסיתי לשכנע שיש לי עוד מה לתת, בכיתי וחיבקתי את רגליה מרטיב אותה בדמעותי. היא בעטה אותי החוצה ואמרה "אתה לא רוצה להמשיך, תברח". לא ברחתי, נשארתי ליד הדלת שלה ימים עד שהיא התרצתה.
היא הסתכלה עלי במבט דואג ואוהב, "נתת מספיק. אם נמשיך אני ארצה הכל, אתה בטוח?"
"כן כן! החיוך שלך שווה לי הכל! בבקשה!" התייפחתי. היא חיבקה אותי ובכתה איתי.
..
יום למחרת היא שרפה לי את הבית.
"מעכשיו אתה ישן על ספסל מול הבית שלי"
היא דאגה לי לאוכל ושתיה, פעם בשבוע באתי להתקלח אצלה והיא נתנה בגדים נקיים. שוב ושוב נזכרתי במבט שלה בזמן שהיא שרפה את הבית. הזוהר היה שונה היא לא זהרה באותו האור האלוהי, היא זהרה מרעב היה בה משהו מרושע, יפה לא פחות, מצאתי את עצמי מתהפנט.
..
יום אחד אמרה "אני רוצה אצבע".
..
כשהחלמתי היא רצתה עוד אחת.
..
..
אמי מקךיד עם המכפק.
..
..
..
אמרה לח "היןם אמי באבל".
.
