יש רגעים בהם אני עושה פוקוס על חוש המישוש שלי. פעם זה היה קורה לי רק עם עצמי, הייתי יושבת בשיעור באוניברסיטה/ באוטובוס/ בעבודה/ מול הטלויזיה, עוצרת כל מחשבה ומרגישה את המגע המרפרף של האצבע שלי עושה סיבובים איטיים על האמה של היד השנייה, ובראשי עוברת המחשבה "מעניין אם אפשר ללמוד להתרכז בתחושה העדינה-נעימה הזו מספיק כדי לגמור מעיגול קטן, בקוטר חמישה סנטימטרים באמה".
אני זוכרת שזה היה קורה לי גם בנשיקות, לפני שא' גידל זקן עבות, הכל היה מתפוגג סביבי והייתי נשארת רק עם מגע שפה בשפה וטעם הרוק בפה שלי. בתקופת החבר הראשון, חברי התחילו להתלונן על התנהגותי בחברתם ולמדתי לשמור את הרגעים האלו לזמן פרטי יותר, כי מסתבר שלהעלם לתוך עולם של מגע זאת התנהגות לא מקובלת בציבור.
זה קרה לי גם כשכף רגלי טיילה לראשונה על החזה של מישהו. בעבר, הרגל הרגישה תחושה מלטפת-ממכרת רק בהעברתה בחול, והפעם המגע היה חדש גם כי הרגל נגעה בגוף אחר וגם כי חזה חלק לחלוטין לא הרגשתי מעולם, גם לא בכף ידי. בדקות הקצרות האלו, כף רגלי נעה בתנועות החלקה הלוך ושוב על החזה והעולם עצר מלכת (אחסוך פה את תיאורי הבהונות הצובטים שלי, לא על זה הפוסט).
יש כמובן איברים מסויימים, רגישים יותר, בהם מיקוד תחושתי תורם באופן משמעותי להרגשה אבל אני מוצאת את עצמי נהנת לא פחות מרגעים קטנים בהם ניתן להדהד בגוף את מגע קצות האצבעות שלי במשהו נעים במיוחד.
מעניין -
* אם עוד אנשים (שמוגדרים "נוירוטיפיקל") מרגישים מיקוד תחושתי ממגע שלהם או בהם ואיך זה משפיע עליהם.
* אם הרגע הזה שבו אני נבלעת בתוך המגע עם אנשים אחרים מורגש אצלם ואיך זה משפיע עליהם.
* אותי לשחק עם מיקוד תחושתי של אדם אחר. בעצם, אולי אני כבר עושה זאת בלי לשים לב.
