אתמול פגשנו ילדה צוחקת שרצה וצחקה ללא הפסקה כמו שילדות צוחקות עושות. תוך רבע שעה של ריצה משותפת בדשא היא כבשה את הילדים שלי בצחוקה המתגלגל והם ביקשו להזמין אותה לביתנו. בתגובה, אימה ואני הנהנו בהסכמה למשמע ההזמנה אבל לא החלפנו טלפונים. כשאני פוגשת חברים חדשים אני תמיד חושבת על הזמן המועט שיש לנו (לי) לפגוש את חברי הקיימים ושוקלת האם ארצה לפגוש את החדשים על חשבון הקיימים או על חשבון משהו אחר שארצה לעשות, כי הזמן שלנו מוגבל ואנחנו צריכים לבחור איפה להשקיע אותו. מאוחר יותר, בבית, אני מספרת לא', נזכרת בילדות אחרות שהם פגשו בעבר ומסכמת שהילדים שלנו אוהבים ילדות צוחקות. התשובה שלו "לא כולם אוהבים ילדות צוחקות?" גמגמתי לאות הסכמה אבל במקום תשובה צצו לי מליון שאלות בראש: האם כולם באמת אוהבים ילדות צוחקות? האם אני אוהבת ילדות צוחקות? מה עם מבוגרות צוחקות? ומה עם ילדים בנים צוחקים וגברים צוחקים? האם אני יכולה להחשב כמישהי "צוחקת"? (כנראה שלא). אין ספק שהומור זו תכונה מושכת עבור רוב האנשים אבל האם הצחוק עצמו מושך באותה מידה?
פעם, בבגרותי, הייתה לי חברה צוחקת, היא צחקה כמו הילדות הצוחקות האלו. אהבתי את צחוקה למרות שהוא גרם לאנשים להרגיש שהיא פחות אינטליגנטית ממה שהיא.
אין שורה תחתונה.
