היום כשנהגתי ראיתי איש מחזיק שקית כשידו בכיס המעיל ולשבריר שניה היד נראתה לי כמו גדם. המראה הזה החזיר אותי אחורה 10 שנים לפאב מעושן בדרום תל אביב לבילוי עם 2-3 חברות. אולי לפני ואולי אחרי הופעה. מוזיקת רוק נהדרת באוזננו ואני במצב רוח שמח במיוחד לוגמת את הקילקני שלי (אני לא באמת זוכרת שזה היה קילנקני אבל נוסיף את זה בשביל האוירה). באותה תקופה הייתי במע' יחסים עם האקס (מע' יחסים לא מוצלחת במיוחד, אבל זה לא לעכשיו).
אז מה אמרנו? פאב חשוך, רוק, בירה, חברות - מושלם.
אנחנו יושבות ומברברות ולפתע מתחיל איתי בחור יפיפה, תלתלים מדהימים, מראה מעט ברזילאי וחיוך שובה... אוחחחחח. הוא היה משעשע ומקסים ו.... עם גדם במקום כף יד. הוא לא שם שום דבר לכסות אותו, ככה - גדם באויר עולם. החיוך, הלבביות והעובדה שהוא לא הסתיר את הגדם הרשימה את הראש השיכור שלי והיה לי מאוד קשה לסרב לו. למרות הקושי כך עשיתי, כי *זה מה שצריך לעשות* (טון רציני של בת 20 שיכורה) ועדיף כמה שיותר מוקדם בשיחה.
אני והבנות ממשיכות לברבר ואני לא מצליחה להוציא את הבחור והגדם מהראש, שותות עוד והאובססיבית שבי מתעוררת.
"אוי ואבוי!" היא אומרת לי "אולי הוא יחשוב שששיקרת לו ובעצם סירבת לו בגלל הגדם! וזה בכלל לא נכון! באמת יש לך חבר!"
"אבוי! אולי הוא יפגע! והוא כזה חמוד!" היא ממשיכה עוד ועוד.
בשלב זה עלי לאמר לכם שהוא נראה ממש לא פגוע, לאחר הסירוב הוא פשוט הסתובב והמשיך לדבר עם חבריו בטבעיות וברוגע.
אבל היא, האובססיה השיכורה שבי, לא מניחה לי ואני עושה את הדבר הנוראי ביותר שאפשר לעשות בשלב זה. לפני שאנחנו הולכות אני כותבת על מפית משהו כמו "אתה חמוד אבל זה כי יש לי חבר, זה לא בגלל היד" (תוסיפו אחוזי עילגות שיכורה נוספים בנוסח).
---------------
זהו, סיימתי להביך את עצמי.
---------------
לא, לא סיימתי. אם בטעות הבחור הזה קורא את הפוסט ואם הוא זוכר את הטמבלית מלפני עשור אני רוצה לאמר את הדבר הבא:
"כשהסתכלתי עליך כל מה שרציתי זה לבדוק כמה הגדם שלך רגיש למגע לשון לפני שאנחנו מזדיינים."
