בשנה האחרונה היה לי סמרטוט רצפה.
לא, לא סתם כלי לניקיון – אלא אחד ייחודי, חמוד, צייתן וקפדן.
הוא תמיד ביצע את תפקידו בצורה מושלמת, ובמקום עונשים הוא זכה בעיקר לפרסים.
כזו אני, מאמינה בתגמול על עבודה טובה.
בכל פעם שהיה מגיע אליי, תמיד עם ידיים מלאות במתנות ופינוקים, הוא היה נוהג לומר שלום לכלבים בבית ולהשפיל את מבטו ברגע שראה אותי. הוא ידע את מקומו.
ברגע שהדלת נסגרה מאחורינו, הוא ירד לרצפה כדי להביע הערכה ואדיקות בנשיקות וליקוקים על נעליי. משמעת כזו היא דבר נדיר, ואני הערכתי אותו על כך עד אין קץ.
בבית חיכתה לו תמיד רשימת מטלות מסודרת שהמתינה לו על השולחן. לאחר שקיבל הוראה, הוא היה מתחיל במלאכה, עושה הכל בשקט ובריכוז בזמן שאני ממשיכה בעיסוקיי במשרד הביתי שלי.
לצערי, נאלצתי לשחרר אותו לדרכו עקב נסיבות אישיות שלו. הפרידה לא הייתה קלה, שכן הוא היה פרטנר מיוחד, שעמד בסטנדרטים הגבוהים שלי.
מאז אני במסע חיפושים, קוראת בלוגים, משוחחת עם אנשים ומנסה למצוא מחליף ראוי. זה לא פשוט, ואני מודה שזה לעיתים מתסכל. דיברתי עם לא מעט אנשים, אבל עדיין לא מצאתי את זה שימלא את מקומו כמו שצריך.
עם זאת, אני לא מוותרת ונשארת אופטימית.
אם קראת ואתה מתחבר לכתוב, אם אתה חושב שאתה מתאים ותוכל לעמוד בסטנדרטים הגבוהים שלי, אשמח לשמוע ממך – בתגובה או בפרטי.
