המסע המופלא..

אני כותבת.

כותבת בגלוי, בבהירות, בלי קודים נסתרים או התחכמויות מיותרות. מי שקורא את הבלוג הזה – וקורא באמת – לא יכול לטעות בכוונות שלי. הן כתובות שם, שחור על גבי פיקסלים, בין פסקאות של רצון, כמיהה ודיוק.

אני מחפשת.

עבד.

או שפחה.

לא פרשן. לא מאמן אישי. לא קואצ'ר מיני ולא שולט מזדמן שבטעות החליט שזה הרגע המתאים "לבדוק חיבורים".

ובכל זאת, זה קורה.

שוב. ושוב.

גברים ונשים שמכריזים על עצמם כ"דומים", שולחים הודעה. הם קראו את הבלוג, התרגשו מהכתיבה, התחברו לעולם – אבל פספסו פרט קטן: הם לא רלוונטיים.

האם זו תקווה להמיר? להדליק בי איזו סקרנות נסתרת לעולם הדום דווקא כשאני בוחרת את ההיפך?

או שמא זו אותה יהירות שמלווה חלק מהשולטים – זו שחושבת שתמיד, אבל תמיד, הם היוצא מן הכלל?

אז לא.

לא תמיד.

ולא במקרה הזה.

מוזמנים לקרוא. אפילו להתעמק. אבל אם המילים שלי לא מדברות את הדינמיקה שלכם – הן לא כתובות עבורכם.

ובוודאי שלא כדי לפתוח איתי שיחה.

לפעמים, לדעת שאתה לא הכתובת – זו גם צורת שליטה.

בתוך עצמך.

מי בא לנקות לי? 

למסיבה ביום שישי 27/12 באיזור השרון.

לפעמים, בין שיחה אחת לאחרת, גברים מגלים לי צדדים שלא תמיד יוצא לי לשמוע.

זו לא רק תשוקה, אלא משהו עמוק יותר, אישי, שמגיע מהמקום הכי חשוף שלהם.

הוא כתב לי בלילה, פשוט ובלי הקדמות, כאילו לא הייתה דרך אחרת לספר את זה:

"אני חייב לספר לך משהו, משהו שאני שומר לעצמי כבר חודשים."

סקרנית, קראתי את המילים הבאות שהגיעו, והרגשתי את הלב שלי מתחיל לפעום מהר יותר:

"יש לי צורך, אדיר, כמעט בלתי נשלט... כבר חודשים שאני מפנטז, עלייך."

הוא המשיך, לא מתעכב על מבוכה, כאילו המילים היו צריכות לצאת החוצה.

"אני מדמיין אותך, לבושה במחוך עור שחור, כורעת על ארבע על השטיח בסלון. החדר אפלולי, רק אור קלוש מאיר את קווי גופך.

את שם, עם הגב אליי, התחת שלך גבוה באוויר, מושלם. פלאג קטן ונוצץ מעטר אותך, ממתין לי שאבוא לשחק בו."

כשקראתי את זה, לא יכולתי שלא לדמיין את הסצנה שהוא תיאר—הדרך שבה כל פרט קטן, כל מילה, הייתה מתוכננת בראשו עד לרמת שלמות.

"את מחזיקה את עצמך בשתי ידיים," הוא המשיך, "פותחת בעדינות את התחת שלך,

מביטה בי מעבר לכתף ואומרת לי בקול רך, 'בוא, תיקח את מה שחסר לך.'"

המילים שלו חדרו עמוק, לא רק בגלל הפנטזיה, אלא בגלל הכנות. לא כל אחד מעז לפתוח כך את המחשבות שלו, לחשוף מה בדיוק מבעיר אותו. 

הוא סיפר לי איך הוא דמיין את עצמו בדיוק באותו רגע, עומד במקלחת, נותן למים החמים לזרום על גופו, בזמן שהוא נוגעע בעצמו, חושב עליי, על איך הסצנה הזו מתקיימת רק בראשו אבל מרגישה כל כך אמיתית.

"כל פעם שאני חושב עלייך," הוא סיים, "אני יודע שזה חסר לי. החיבור הזה, האנרגיה הזו שאת מייצרת בי, זה ממלא אותי ויחד עם זאת, משאיר בי תשוקה שלא נגמרת."

יש משהו מרגש בלשמוע פנטזיה כזו, לדעת שהייתה לי היכולת להיכנס למחשבות הכי עמוקות שלו. זו לא רק הפנטזיה עצמה, אלא הדרך שבה הוא שיתף, בכנות, בלי פחד, כאילו ידע שאני אבין אותו...

הלילה שבו הכל השתנה

החדר היה אפוף באור רך, מוזיקה מתנגנת ברקע, ומשקה טוב עמד על השולחן המרכזי.

אני נכנסתי בביטחון, מרגישה את עיניהם של כולם עוקבות אחרי, מודעים לנוכחות שלי. 

לבשתי בגד עור שחור, צמוד כל כך, שהרגיש כמעט כמו שכבת עור נוספת. החזה שלי חשוף בגאווה, ללא תחתונים, בלי הסחות דעת.

עיניי סקרו את החדר עד שנפלו עליו.

הוא ישב על ספת יחיד, כוסית ביד, מבטו נינוח, אבל ידעתי שבפנים, רק המחשבה עליי מבעירה בו אש. ניגשתי אליו, צעד אחרי צעד, מודעת לכל תנועה שלי, לכל מבט שמופנה לעברי.

הוא הביט בי כשעצרתי מולו, ידי נגעה קלות בברכיו, פותחת אותן בתנועה רכה אך סמכותית. הרגשתי את המתח באוויר, את הציפייה שנבנתה. פתחתי את רוכסנו, חושפת אותו אליי, והוא נשען לאחור, מנסה להמשיך בשיחה עם הסובבים.

התעלמתי מהעולם שסביבנו. 

ירדתי על ברכיי, הרגשתי את חום גופו בידי, את פעימותיו כנגד שדי החשופים. לקחתי אותו לתוך פי, מתענגת על כל רגע, על כל תגובה קטנה של גופו, על היד שהונחה על ראשי, מחפשת אחיזה בזמן שהוא איבד שליטה לרגעים קטנים.

ידעתי מה אני רוצה, וידעתי איך לקחת את זה. 

עמדתי מעליו, על הספה, הכוס שלי מעל פניו.

בלי להסס, כיוונתי את עצמי אליו, מרגישה את פיו מתמסר לי, נענה לכל תנועה שלי. 

העולם כולו נעלם—רק הוא ואני,

בתוך הרגע הזה.

הרגע שבו הוא לא יכול היה להחזיק יותר הגיע מהר משציפיתי.

הרגשתי אותו משתחרר, חום גופו נוזל עליי, מבטיו מלאי הערצה.

לא הייתה שום בושה.

עמדתי שם, חושנית, שולטת, בזמן שכולם סביבי הביטו, לא מסוגלים להסיט את עיניהם.

אבל הלילה רק התחיל.

במבט אחד, אני מזמינה את האחרים להצטרף. 

הם מבינים מיד את הרמז, ואני מוצאת את עצמי נשכבת במרכז החדר, על מיטה רחבה שנראית כאילו הוכנה במיוחד לערב הזה.

ידיים מלטפות אותי, נוגעות בי,

שפתיים חוקרות את גופי.

לא התנגדתי. 

נהפוך הוא–התמסרתי

לחלוטין. 

כל נגיעה, כל ליטוף, כל נשיקה

הגבירו את האש בתוכי. 

גופי הפך למרכז החדר, מוקד תשוקה שלא ניתן לעמוד בפניו.

כל אחד מצא את מקומו, ואני קיבלתי אותם, אחד אחרי השני, נותנת להם להרגיש ולחוות אותי עד הסוף.

גופי היה נוטף מכל עבר, כל תנועה שלי הייתה ריקוד של הנאה, כל רגע סימן את השליטה המלאה שלי במצב. 

הלילה הזה היה שלי–

אני הייתי המלכה, ואני בחרתי מי ייגע, מי יטעם, ומי יחווה אותי כפי שאני באמת.

יש רגעים נדירים שבהם את מרגישה בבית – לא פיזית, אלא נפשית. ערב כזה היה לנו, כשישבנו עם חברים שהם גם סווינגרים וגם בדס"מיים. ערב של שיחות פתוחות, קלילות, ובעיקר כאלו שבהן אפשר להיות פשוט מי שאת.

זו תחושה משחררת לשבת עם אנשים שנמצאים בדיוק באותו המקום כמוך, שמבינים אותך בלי צורך בהסברים, ושום דבר לא מרגיש "יותר מדי". אין צורך להסתיר, לשקול מילים או לחשוב פעמיים איך תגיב הסביבה. הכל לגיטימי – משיחה קלילה על היום שהיה ועד שיחות על חוויות מיניות עמוקות יותר.

הכי מיוחד? הם לא נבהלים מהנושאים שעולים. לדבר בכנות על זיונים, עבדות, דינמיקות שליטה או כל דבר אחר – הכל מתקבל באהבה, מתוך מקום של הבנה וחיבור.

ערבים כאלה מזכירים כמה חשוב למצוא את הקהילה שלך – את האנשים שמקבלים אותך כמו שאת, עם כל הרבדים שלך. זה לא רק מעצים, זה גם מחזק את הביטחון העצמי ואת היכולת להיות אותנטית.

אם יש לכם הזדמנות לייצר רגעים כאלה, עם אנשים שמבינים את העולם שלכם – קחו אותה בשתי ידיים. החיבורים האלו הם המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו.

הוא הושיב אותי על השולחן במשרד שלו.

עיניו פגשו את שלי לרגע לפני שהשכיב אותי אחורה. ידיו פסקו את רגליי באיטיות, בליל מהר, ואז התחיל ללקק.

בהתחלה זה היה רך, כמעט מהוסס, אבל כל נגיעה של לשונו הייתה עמוקה ורטובה, כאילו הוא מנסה ללמוד אותי דרך הטעם.

הוא ידע בדיוק מה אסור ומה מותר – אסור לגעת בדגדגן, והוא שמר על הכלל.

מלקק מסביב, כמו צייר שמשרטט מעגלים עדינים סביב מרכז תשוקה נסתר.

הרגליים שלי עלו לכיוון הכתפיים שלו, אבל עצרתי אותו.

"לא," פקדתי, "תמשיך ללקק."

הוא עצר לרגע, הביטו בי ושאל בקול שקט:

"להתרכז בכוס?"

"כן," עניתי, כמעט בנשימה.

הוא המשיך ללקק, לשונו חוקרת ומגששת.

בינתיים, ידו השנייה החלה לפעול. אצבע אחת חדרה בעדינות, כאילו בודקת את הגבול. הרגשתי את הרטיבות שלי מחבקת אותו, ואז הגיעה עוד אצבע.

הוא התקדם אליי, מביט ישר לעיניי, והאצבעות שלו עמוק בתוכי.

"את יכולה להכיל עוד," אמר ברוך, וקולו נשמע כמו הבטחה.

האצבעות שלו זזו בתוכי, מוצאות את הנקודה המדויקת, וכל הגוף שלי הגיב כמו סערה.

ברגע שהסכר נפרץ, הוא השיב את פניו אל הכוס שלי, טועם ומתענג על הרטיבות שזרמה ממני.

כשהייתי רטובה מספיק, הוא הכניס אצבע נוספת, ואחריה עוד אחת. לאט לאט הוא הרחיב אותי, ידו נעה בתנועות מדודות, כאילו ניסה להעניק לי כל רגע של עונג במלואו.

"אוחחח," מלמל, "מה שאת עושה לי עכשיו... אין כמו כוס מורחב ורטוב."

הוא הכניס גם את האגודל, ולאט לאט סגר אגרוף בתוכי. תנועותיו הפכו נועזות יותר, והוא זיין אותי עם היד שלו, בזמן שאני גונחת, עוצמת עיניים ומתמסרת.

ואז, באותו רגע, הוא עצר.

"מתי תתרכזי בזין שלי?" שאל, קולו חם ומלא ציפייה. "הוא צמא כבר לטיפול."

אבל אני?

רק חייכתי. קמתי, התלבשתי, ובלי להסתובב לאחור – הלכתי.

אני מחפשת עבד בית.

גבר בן 30-45, נייד, אסתטי, גבוה, חטוב עם פנים נאות וריח טוב, שיעריץ אותי, יסגוד לי וישרת ללא תנאי.

כזה שנהנה מעבודה קשה, מפנק במנחות ומקפיד על סטנדרטים גבוהים בניקיון ובשירות.

אחד כזה שמגיע כדי לתת ולא כדי לקבל.

זמין לפחות פעם בשבוע בשעות הבוקר/צהריים

רציני ואיכותי

רשאי לפנות רק אם זה רלוונטי לך..