לפעמים, בין שיחה אחת לאחרת, גברים מגלים לי צדדים שלא תמיד יוצא לי לשמוע.
זו לא רק תשוקה, אלא משהו עמוק יותר, אישי, שמגיע מהמקום הכי חשוף שלהם.
הוא כתב לי בלילה, פשוט ובלי הקדמות, כאילו לא הייתה דרך אחרת לספר את זה:
"אני חייב לספר לך משהו, משהו שאני שומר לעצמי כבר חודשים."
סקרנית, קראתי את המילים הבאות שהגיעו, והרגשתי את הלב שלי מתחיל לפעום מהר יותר:
"יש לי צורך, אדיר, כמעט בלתי נשלט... כבר חודשים שאני מפנטז, עלייך."
הוא המשיך, לא מתעכב על מבוכה, כאילו המילים היו צריכות לצאת החוצה.
"אני מדמיין אותך, לבושה במחוך עור שחור, כורעת על ארבע על השטיח בסלון. החדר אפלולי, רק אור קלוש מאיר את קווי גופך.
את שם, עם הגב אליי, התחת שלך גבוה באוויר, מושלם. פלאג קטן ונוצץ מעטר אותך, ממתין לי שאבוא לשחק בו."
כשקראתי את זה, לא יכולתי שלא לדמיין את הסצנה שהוא תיאר—הדרך שבה כל פרט קטן, כל מילה, הייתה מתוכננת בראשו עד לרמת שלמות.
"את מחזיקה את עצמך בשתי ידיים," הוא המשיך, "פותחת בעדינות את התחת שלך,
מביטה בי מעבר לכתף ואומרת לי בקול רך, 'בוא, תיקח את מה שחסר לך.'"
המילים שלו חדרו עמוק, לא רק בגלל הפנטזיה, אלא בגלל הכנות. לא כל אחד מעז לפתוח כך את המחשבות שלו, לחשוף מה בדיוק מבעיר אותו.
הוא סיפר לי איך הוא דמיין את עצמו בדיוק באותו רגע, עומד במקלחת, נותן למים החמים לזרום על גופו, בזמן שהוא נוגעע בעצמו, חושב עליי, על איך הסצנה הזו מתקיימת רק בראשו אבל מרגישה כל כך אמיתית.
"כל פעם שאני חושב עלייך," הוא סיים, "אני יודע שזה חסר לי. החיבור הזה, האנרגיה הזו שאת מייצרת בי, זה ממלא אותי ויחד עם זאת, משאיר בי תשוקה שלא נגמרת."
יש משהו מרגש בלשמוע פנטזיה כזו, לדעת שהייתה לי היכולת להיכנס למחשבות הכי עמוקות שלו. זו לא רק הפנטזיה עצמה, אלא הדרך שבה הוא שיתף, בכנות, בלי פחד, כאילו ידע שאני אבין אותו...
