אני מביט בך בעין מלאת הערצה, ובצדק. את עומדת זקופה, גאה, שמן לא נדבק בך, מים לא נוטפים עלייך, עומדת מעל כולם בחיוך טורפני של אדנות. עורך שחום, עינייך ניצוצות ירוקים, שפתייך ורדים שחורות המתפקעות מרוב טל, ואת שולטת בהם ביד רמה. את לא לובשת ויניל, לא עור, את לובשת טייטס מנומרים, צמודים, כשאין שום דבר שמפריד בינם לבין המקדש נוטף המור בין רגלייך, ועוטה חזיה מנומרת מסאטן. צמידי זהב נגד עורך השחום, ושרשראות זהב דקות על חזך, חמסה זהובה בין שדייך השופעים המסתירים פטמות זקורות תחת החזיה. "אורטל מלכתי, הענישי אותי" הם זועקים, עקבך נעוץ בחדות בצידם, על חזם, לשונתיהן מלקקות את כולו. הם נרפים וחלשים מולך, ברכיהם רועדות בתערובת משכרת של פחד, תשוקה וכניעה. את שמה ברקע את שרית חדד כדי לעמעם את הקולות שלהם בזמן שאת מכבה עליהם מרלבורו לייט וגולואז שקיבלת מדודה שלך בצרפת, אלו שהצליחו לברוח מהמדינה הזאת בזמן כדי שילדיהם לא יצטרכו להיות תחת מרותם של אלו שאת משאירה עליהם סימני הצלפה. אני צופה בכך בגאווה מהולה בתשוקה, תשוקה להצטרף, תשוקה להתעלל, אני לא צריך להימשך לגברים כדי שקול הבכי של יפי הבלורית יגרום לאיברי להזדקר. אין לזה שום קשר למשיכה, יש לזה כל קשר שרק אפשר לכוח. לנקמה. אני מאפר על אחד מהם עם הסיגר שלי, כדרך אגב, הפה שלו כבר פתוח בזמן שאת מכריחה אותו לשתות את הנוזלים שלך כדי להרגיע את פיו אחרי שהכרח אותו לחסל סיר שלם של מטבוחה ופיו וחזהו אדומים מכאב חריפות.
זה מרגש אותי לצפות בך מתעללת בהם, עם איברים שחורים גדולים מדי שיוכלו להכיל, עם חברות הילדות שלך מהשכונה שממלמלות בגיחוך "בן פורת יוסף", מצביעות וצוחקות על האיברים הקטנים והעלובים שלהם, על הנרפות שלהם וההשמדה המוחלטת של הגבריות שלהם. הן זוכרות כמה פעמים ההוצאה לפועל הגיעה לשכונה שלהן עם שוטרים כדי לפנות דירות של חייבים, איך נשים כמוהן היו צריכות לעבוד בתור ספריות וקופאיות במקום להיות מה שרצו בזמן שגברים כמו אלו ששוכבים ערומים, כרסם ענקית משנים של סביאה על חשבונים של אחרים, עשו כל מה שיכול כדי להרחיק אותן מהחלומות שלהן. אבל כולכן הסתדרתן טוב, ואני שמח לראות את זה, כורעות מעליהם ומראות להם מה מקומם האמיתי בזרמי שתן לוהטים, עם הבעלים קבלני הבניה ובעלי העסקים שמחכים עם מכוניות הארבע על ארבע שלהם מחוץ לבניין וחושבים שאתן במניקור ובניית ציפורניים.
הגבירה אורטל וחברותיה נהנו מהמפגש הזה ובצדק. בזמן שהן מחליפות בגדים, אני זורק לעבדים הרופסים כמה מגבות ומסמן עם הראש לכיוון מרפסת השירות שם יתלבשו. אני יודע שהם יחזרו, אני יודע שהן יחזרו.יפי הבלורית נמצאים במקומם הראוי, המלכה אורטל וחברותיה יודעות שכך כל אחד ואחד מהם בתוך החדר ומחוצה לו, צריכים להיות, מקומם הטבעי.
