אשליית השליטה העצמית

יש בשיר הזה הזמנה לסשן מייסר במיוחד. הקצב האיטי המזדחל, כמו מולסה שחורה נוטפת באיטיות, שמזמינה אותנו למרוח אותה עליה (או עליו, לא מפלה), המילים שמלטפות כמו הצמרמורת של מצלף לפי המכה, יש זמן להכל גם אם לא זמנך לא ברשותך. ואם אין,  אין אז לך ממש ברירה אלא להתמסר, להיכנע ולתת לו להוביל. הדרך בוודאי חשובה כמו היעד, כל העיקולים הקטנים, העליות והירידות, הטפוגורפיה של הכאב והעונג.

 ואת?

את הדרך הזאת וכל הדרכים שיבואו אחריה, את תעשי על ארבע.