הכל תלוי באומץ

כשהלילה יורד, גם ההגנות שלי שוקעות איתו.

מתחתן מתחבא הרצון, שמפעפע מכל מילימטר בגוף שלי

אני רוצה אותך

אני רוצה אותך

אני רוצה אותך

להתרוקן מאנרגיות, להיסחף עם הזרם עוד ועוד ועוד

לתת לו לגרור אותי על הקרקעית

לנסות להיאבק, אבל גם לרצות את זה.

ריקה, ריקה מאנרגיות.

צריכה לדעת לעצור, להתנתק, להיטען מחדש.

מאיפה שואבים מאגרים של אופטימיות כשהכל מסביב רע ומכוער ומרושע?

אני שומעת אותם ברצף, השיר שלך, השיר שלי.

כמו תפילה, כמו משאלה שצריך לבקש שוב ושוב עד שתתגשם.

יום אחד...

שבוע חדש, הזדמנויות חדשות. הזדמנויות להצליח, הזדמנויות להיכשל. הזדמנויות לשמוח, לחוות, להתחזק, להכיר תודה על מה שיש.

הזדמנויות לבחור להיות אופטימית, להיות חיובית.

הזדמנויות חדשות לנסות שוב ושוב, עד שזה יצליח.

הרגע המדויק הזה, שבו שיניתי קצת את נקודת המבט.

המוח שלנו כל כך מתוכנת כדי לחפש את החיזוקים למה שאנחנו מאמינים בו, כל כך מתוכנת לדחוק הצידה את כל מה שסותר את זה.

ובום.

שינוי קטן בתפיסה. והנה המוח ממהר להרכיב את הפאזל מחדש, בצורה מדויקת והגיונית יותר.

חופשיה, יצאתי מהלופ.

כולנו רק נמלים קטנות, צועדים בשורות, מתרוצצים במעגלים. הכל בליל אחד שלם של גוונים כמעט זהים... כל אחד פתית שלג ייחודי בעיני עצמו, אבל כולנו נמסים לאותה הערימה בדיוק.

לפעמים זה מלחיץ אותי,

לפעמים זה דווקא מנחם

תנו לי לשכוח,

את עיני אהובי

מסתובבת סביב סביב, ממשיכה לחטט בפצעים, בצלקות. ממשיכה להכאיב לעצמי, אולי משהו ישתנה.

ממשיכה להתפלל שיום אחד אני אהיה בשבילך מה שאתה בשבילי, מה שקיוויתי שאהיה.

ובינתיים צריכה להמשיך לחתור הלאה, קדימה. לעזוב את הזיכרון שאתה, לעזוב את הכאב שאתה, להפסיק לרדוף אחרי עשן

לא ייכתבו פוסטים עצובים ומתגעגעים

לא יהיו דמעות

סתם הודעה בנאלית, חצי מתנצלת, חצי מתגעגעת.

נגמר, וזהו. הכי בנאלי שיש.

למשל, להיות עם בנזוג מתעלל.

קיבלתי היום מבול של הודעות אגרסיביות, מעליבות, מגעילות. מבחור שבקושי הכרתי, שחושב שאני חייבת לו משהו.

רק נשאר לי להודות לו שחשף את האישיות הדוחה שלו כבר בשלב הזה

להתמכר לקול שלך, למגע של הידיים

לליטוף, לצריבה

להתמסר לפקודות שלך, לאצבעות שחופרות יותר ויותר עמוק

לשחרר את כל העכבות, את כל הפחדים. להפוך להיות תמצית מזוקקת של מיניות, תשוקה, כמיהה.

להתפרק, לאבד את עצמי,

ולצלול

ולצלול

ולצלול