שריטות וזיוני שכל

אני רוצה שהכל יהיה אחרת.

אני רוצה להיות אחרת, אני רוצה שהחיים שלי יראו אחרת. אני רוצה שמערכות היחסים שלי יראו אחרת.

איך אחרת?

אני לא יודעת.

אחרת.

פחות כואב.

ואני חייבת להמשיך להחזיק את עצמי

להמשיך להילחם על עצמי

כי אין אף אחד אחר שיכול לעשות את זה בשבילי.

סירי, תנגני את ״מכתבים למיכלי״

״לילה בלי שינה בחדר העבודה.
מתעורר מעוצבן בקרון הישן.
מכתבים למיכלי נהיים יותר ויותר עצובים.
מהרחוב ועד החוף געגועים.״

הייתה לי פגישה קשה עם הפסיכולוגית. הרגשתי שאני מאכזבת, מקולקלת.

״ואיך כל זה נגמר? עם הטעם הטוב או עם הטעם המר.״

מייקאפ, אייליינר, האודם הכי אדום שיש לי.

להסתיר כמה הכל כואב.

ובכל בוקר מחדש, אני מנסה לגרד את שאריות האנרגיה שנשארו לי. את שאריות התקווה.

כי אולי הפעם,

אולי מחר.

להתלבש, להסתרק, לעטות חיוך.

וכל הזמן הזה אני מרגישה שאני נאבקת בחול טובעני. לא משנה מה אני עושה, לא משנה מה אני מנסה, אני נשארת באותו המקום בדיוק.

ואולי,

אולי מחר.

אולי.

איכשהו תמיד הייתה לי הפרדה מאוד ברורה בין מערכות יחסים וניליות לבדס״מיות.

אף פעם לא יצא לי ״להתוודות״ בפני בן זוג ונילי, על הנטיות הבדסמיות.

ופתאום עכשיו כשיש אולי הזדמנות למשהו, אני תוהה אם ומתי וכמה יהיה נכון לספר לו

אני לא מפחדת לעבוד קשה כדי לטפס למעלה.

זו התהום הבאה שמפחידה אותי.

כבר הרבה זמן שלא היה לי סקס ונילי.

רך, עדין, מתוק.

והגוף שלי נהנה, אבל מחפש את האגרסיבי.

והנשמה שלי מחפשת את הפשטות.

ויש ימים שמשאירים אותי עוד יותר מבולבלת ממה שהייתי.

יודעת עוד פחות ממה שהייתי.

וגם זה בסדר.

האם לאפשר לעצמי להתאהב?

פשוט לעצום את העיניים ולקפוץ ראש לתוך הדבר הזה, שאני אפילו לא יודעת מהו ולאן הוא יכול להתפתח.

וכנראה להתרסק.

כל החיים אני מחפשת את נוסחת הקסם. את הנוסחה שתאפשר לי לקבל את ההחלטות הכי טובות, נכונות ומדויקות עבורי. את ההחלטות שיגנו עלי מפני אכזבות.

כי כל בחירה היא דלת שנסגרת.

יש יתרון בלגור לבד.

אני יכולה להסתגר באמבטיה, ולגמור את כל המים החמים.

להציף את החדר באדים, עד שאי אפשר לראות כלום.

ולנשום.