שריטות וזיוני שכל

״כשיש אתה סובל

כשאין אתה סובל״

קשה לי להיות חולה, להיות בבית בחוסר מעש. אני מרגישה שהימים מתבזבזים, נעלמים לי.

קשה לי להגיד תודה על המנוחה הזו שקיבלתי. על הזכות לשבת ולראות אלף שעות טלוויזיה, ולשחק במשחקים מטומטמים, ולגלוש בפייסבוק, ולקרוא. ולהישאר בבית החם, ולשתות תה, ולא לצאת לגשם. ולהתנתק קצת מהכל, ולא לדאוג ממה שהיה וממה שיהיה.

באוטובוס בדרך הביתה, עייפה, קר לי, הגב כואב.

אבל באוזניות יש מוזיקה טובה, ועצמתי את העיניים, והיה לי טוב.

מחוץ לבועה הזו יש כאוס מוחלט, אבל בתוך הרגע הקטן הזה - היה לי טוב.

לדבר עם מישהו, שהוא לא מכאן.

פתאום הכל יותר פשוט. יותר תמים, מתוק, כמעט ילדותי.

אני פה.

נושמת.

נלחמת.

מחזיקה מעמד.

אפילו מרשה לעצמי להיות קצת יותר אופטימית.

להניח רגל אחת לפני השנייה.

להתקדם לאט, בצעדים קטנים.

לכבוש מחדש את מה שהיה שלי, להפוך את הכל לנורמלי שוב.

ולנשום. כל הזמן לנשום.

כי זה ייקח זמן

כמה הייתי רוצה להרפות. להתקשר למישהו, לבקש שיבוא להציל אותי מעצמי. לפחות לכמה רגעים.

להתקשר למישהו, לבקש שיבוא לדאוג שאני אוכלת ומתקלחת וישנה. שאני לא מוותרת.

אבל אין מי שיציל אותי מעצמי. כמו נבואה שמגשימה את עצמה, אני לא מסוגלת לבקש, ולא מסוגלת לסמוך על אנשים שיהיו שם בשבילי, ולכן הם לא יהיו שם.

למרות הכל, אני לא מסוגלת להיחשף עד כדי כך. למרות הכל, אני מרגישה כישלון ובושה עצומה לספר שהיו ימים שהייתי קטטונית כמעט לחלוטין. ששקלתי לא לאכול ולא לשתות ולא לצאת מהמיטה. לא כי רציתי למות, אלא כי פשוט לא רציתי. שום דבר.

ולא רציתי לספר למעט האנשים שקרובים אלי, כי לא רציתי להדאיג, ולא רציתי להטריח, ולא רציתי להודות שזה המצב.

ואחרי ששקעתי עמוק עמוק למטה, מצאתי בתוכי את הכוחות לחזור ולהילחם. לפחות לנסות.

כי בסוף, הדיכאון כנראה תמיד יהיה חלק ממני, תמיד יחכה לי בצללים.

ואני תמיד אצטרך להיאבק בו.

כי יותר מהכל, גם עכשיו, אני רוצה לחיות. לחיות באמת.

לקום, לעשות, להעז, להיות משמעותית.

אני מפחדת לכתוב את מה שבאמת עובר לי בראש. מחשבות אפלות, שחורות, רעות.

אני יודעת שזה הדיכאון.

אבל אין לי את הכוחות להילחם בו.

אז אני פשוט קפואה, מחכה שהזמן יחלוף.

ישבתי בבוקר במרפסת. והיה לי רגע אחד מושלם - לא היה קר מדי ולא חם מדי, והשמים היו כחולים, נקיים. ומסביב היה שקט כמעט מוחלט של יום כיפור.

וזכיתי ליהנות מהרגע הזה, ולהכיר בעצם קיומו.

ואולי אם אני לא אשן לעולם

אני אצליח להקפיא את הזמן

ודברים רעים לא יקרו

החתולה שלי מאוד מאוד מבוגרת ומאוד מאוד חולה, וזה נראה שאנחנו קרובים לסוף.

ידעתי שזה יגיע מתישהו, ובכל זאת, אי אפשר באמת להתכונן לזה.

אני הולכת בבית ומוצפת בזכרונות, פותחת את המקרר ויודעת שהיא כבר לא תרוץ אלי ביללות ובדרישות לאוכל טעים. ואני יושבת מול הטלוויזיה ומחכה לשווא שהיא תבוא להתכרבל.

והכאב הפרטי שמצטרף לכאב הכללי, שהוא רק רצף בתוך התקופה הבלתי נגמרת הזאת.

ואני בוכה על הכל.

וכל כך כל כך מקווה שיקרה כבר הדבר הקטן הזה שבעקבותיו דברים ישתנו, ישתפרו.