כמה הייתי רוצה להרפות. להתקשר למישהו, לבקש שיבוא להציל אותי מעצמי. לפחות לכמה רגעים.
להתקשר למישהו, לבקש שיבוא לדאוג שאני אוכלת ומתקלחת וישנה. שאני לא מוותרת.
אבל אין מי שיציל אותי מעצמי. כמו נבואה שמגשימה את עצמה, אני לא מסוגלת לבקש, ולא מסוגלת לסמוך על אנשים שיהיו שם בשבילי, ולכן הם לא יהיו שם.
למרות הכל, אני לא מסוגלת להיחשף עד כדי כך. למרות הכל, אני מרגישה כישלון ובושה עצומה לספר שהיו ימים שהייתי קטטונית כמעט לחלוטין. ששקלתי לא לאכול ולא לשתות ולא לצאת מהמיטה. לא כי רציתי למות, אלא כי פשוט לא רציתי. שום דבר.
ולא רציתי לספר למעט האנשים שקרובים אלי, כי לא רציתי להדאיג, ולא רציתי להטריח, ולא רציתי להודות שזה המצב.
ואחרי ששקעתי עמוק עמוק למטה, מצאתי בתוכי את הכוחות לחזור ולהילחם. לפחות לנסות.
כי בסוף, הדיכאון כנראה תמיד יהיה חלק ממני, תמיד יחכה לי בצללים.
ואני תמיד אצטרך להיאבק בו.
כי יותר מהכל, גם עכשיו, אני רוצה לחיות. לחיות באמת.
לקום, לעשות, להעז, להיות משמעותית.