שריטות וזיוני שכל

הלוואי והשנה הזו תהיה אחרת.

הלוואי ואני אהיה אחרת.

הלוואי ואני אזכור לנשום, ולחלום.

הלוואי ואני אמצא את המקום שלי.

אני מרגישה את הדיכאון זוחל לו, נלחם לכבוש מחדש את כל מה שכבר הצלחתי לכבוש בחזרה.

הלוואי והיו בי הכוחות לנער אותו ממני.

אבל כרגע אני רק מסוגלת לקחת אוויר ולצלול מתחת לגל הזה, לתת לו לחלוף מעלי.

אני עוד אצא בצד השני.

אני עוד אחזור לחפש.

אני עוד אחזור להאמין.

אבל בינתיים… בינתיים אני אשן יותר מדי, ואתרחק לתוך עצמי.

ואני לא צריכה סיבה להיות עצובה…

עשיתי היום כמה דברים שהלחיצו אותי. שלחתי מיילים, שלחתי הודעות, קפצתי למים.

כנראה שאני אקבל תשובה שלילית על הכל.

אבל ניסיתי, כי החיים קצרים מדי, ואף אחד לא מבטיח שתהיה לי עוד הזדמנות.

מדגדג לי בקצות האצבעות לשלוח לך הודעה.

לכתוב לך שאני מצטערת שזה נגמר כמו שזה נגמר.

שאנחנו צריכים לנסות שוב.

אבל אתה לא טוב לי, ואני לא טובה לך.

וזה לא ישתנה…

בכלל חזרתי לפה בשביל האנונימיות. בשביל לכתוב בלוג עבור עצמי, בלי מסיכות. מקום שבו אני אוכל לשפוך את כל מה שיושב עלי.

לא חזרתי כדי לנסות ולהכיר או להתערבב.

חזרתי פשוט כדי להיות. בלי להיות מוטרדת ממי יקרא ומה יחשבו.

ואיכשהו נשאבתי פנימה.

ותמיד יש בי את התקווה,

שאני אצליח לפענח את הצופן.

למצוא את המפתח שיהפוך את הכל לברור, למובן. שיהפוך את הדרך לסדורה.

מה אני רוצה, באמת?

מה מתוך זה אני מסוגלת להגשים?

בסוף בסוף, אני תמיד אהיה הילדה החנונית שמתלהבת מדברים כאלה 😄

תרימו את הראש למעלה, זה באמת מהמם

״האם את בטוחה שברצונך לבטל?״

כן.

למחוק מילים, כי הן סתם. עוד ערימה של משפטים ריקים.

אני דורכת במקום. ונמאס לי מעצמי, ונמאס לי לדבר על זה, ונמאס לי להיות, ונמאס לי לנסות להילחם.

אני מרגישה אאוטסיידרית. אבודה.

אני חושבת שאיבדתי את האומץ.

הייתי בשוונג, הרגשתי שאני רצה קדימה.

ונעצרתי.

ואין לי אומץ לנסות שוב.

בסוף של יום, שהתחיל באזעקה, והמשיך באלף בלת״מים, ויותר מדי שעות נוספות.

לפחות יש מוזיקה.