לפני 6 שנים. יום שלישי, 15 בספטמבר 2020 בשעה 17:56
לצלול לתוך המים הקפואים, לעבר הקרקעית השחורה
לצלול לעבר הפחדים, הפרידות, הדיכאון,
לעבר חרדת הנטישה.
לתת לקירות לסגור עלי, לשמים להתרסק לרסיסים.
להתפרק, להתפרק, להתפרק. להתחבר לעצב הראשוני, הקיומי, שטבוע בי כל כך עמוק. לגרד אלף צלקות, לבקש אלף משאלות.
לחזור לפסקול שמלווה אותי כבר שנים, ולהיזכר שהנפילות האלה - הן חלק ממני. אבל הן יחלפו.
————
פעם אמרת לי שיש בדיכאון הזה אופטימיות, ולא הצלחתי לראות. רק אחרי שמצאתי את האופטימיות בתוכי, מצאתי אותה גם כאן.
יום אחד אני אהיה מאושרת, גם אם כרגע אני לא. אבל זה בסדר, בסדר קצת להתפרק, בסדר קצת להרגיש שהכל יותר מדי כבד, יותר מדי גדול. היום אני כבר בוטחת בעצמי, מחר אני אקום בחזרה.
זה יעבור
זה יעבור
זה יעבור