לפני 3 שנים. 16 בינואר 2021 בשעה 13:22
לכל אורך הדרך אני מחזיקה בציפורניים את הכסות החיצונית, את האשליה שהכל ממש ממש בסדר. זה לא ייחודי לי, אני יודעת. זה מאפיין מאוד מאוד נפוץ...
רוב הזמן אני מצליחה לשרוד, להחזיק את עצמי, להמשיך הלאה.
אבל אפילו אני כבר לא יכולה להתכחש יותר לכך שזו אחת האפיזודות הכי קשות שהיו לי. כמו חומה שמתפוררת, אני מאבדת עוד ועוד לבנים, עוד ועוד פיסות של נורמליות. אני טובעת בדיכאון, וכבר אין לי את הכוחות להילחם בו, אני פשוט נותנת לו למשוך אותי עוד ועוד ועוד.
ואני יודעת שאני צריכה לקבל עכשיו את ההחלטה - להילחם בכל הכוח, או לוותר ולתת לו לסחוף אותי. אין באמצע, לא יכול להיות.
בחרתי להילחם. בחרתי לחזור לטיפול.
