לילה. כל האינסטינקטים מורים לי להישאר בפנים ולהתכרבל.
אבל אני?
כפכפים עם גרביים, פיג׳מה דהויה ומטריה. יוצאת לגשם, יוצאת לקור הירושלמי, לפזר זרעים ברוח.
פשוטו כמשמעו.
מצאתי שקית זרעים ששכחתי לזרוע, והמועד כבר חלף. פעם הייתי מענה את עצמי ברגשות אשם על כך ששכחתי, שוב. שהזנחתי, שוב. שאני הכי רחוקה משלמות, שוב.
והפעם?
אולי זה החושך, אולי העייפות. אבל פתאום איזה ניצוץ קטן נדלק בתוכי, איזה רצון ילדותי לרוץ לגשם בלי לחשוב על ההשלכות. אז יצאתי, מנסה לאזן מטריה ביד אחת ושקית זרעים ביד השנייה.
טיפות ניתזות על הגרביים, כל שאיפה צורבת את הריאות.
עמדתי שם, נתתי לרוח ולמים לקחת את הזרעים הלאה, לאן שלא יהיה.
בהצלחה לזרעים, מקווה שלפחות חלקם יגיעו ליעד.
ואולי גם אני צריכה לתת לעצמי להתפזר קצת ברוח, להיות פחות נוקשה, פחות ממוקדת. לתת לרוח ולמים ולאוויר ולמוזיקה לשאת אותי קצת
