לפני כמה ימים בעבודה, התגלגלה שיחה על היכרויות. הייתי החילונית הרווקה היחידה בשולחן, ומצאתי את עצמי בסיטואציה קצת מוזרה, של להסביר לחברות דתיות ונשואות למה כל כך קשה להכיר ולצאת לדייטים.
לא נכנסתי לפרטים, ברור שלא דיברתי על הכלוב. פשוט ניסיתי לספר כמה שליליות יש במקומות האלה, וכמה מעט פעמים באמת מצליחים לגלגל שיחה נעימה שאולי תתפתח למשהו עם פוטנציאל חיובי.
אני לא חושבת שהצלחתי להסביר, ואני לא חושבת שהן הצליחו להבין. כי יש משהו בסטטוס הזה, שאי אפשר להבין באמת בלי לחוות בעצמך.
בלי לחוות את כל ההטרדות המיניות, בלי להיתקל בגברים שמשחקים משחקים, שמשקרים שהם רוצים זוגיות כי אין להם אומץ להגיד שהם מחפשים זיון (או שהם בטוחים שזה מה שישיג להם את הזיון). בלי להגיד למישהו ״שומע? לא מתאים, שיהיה בהצלחה״, ולקבל מתקפה סופר אגרסיבית ומכוערת, כי עומד מולך ילד קטן עם בעיות של אגו וביטחון עצמי (ואולי גם הפרעת אישיות כלשהי).
וכאן זה מרגיש לי אפילו יותר קשה ומסוכן. אני לא יודעת איך זה נראה מעיניים של שולטים, כנשלטת אני מרגישה שפוטנציאל הנזק שיכול להיגרם לי, הוא הרבה הרבה יותר גדול.
עברתי כבר אני לא יודעת כמה גלגולים, גם כאן וגם באפליקציות הווניליות. כל פעם אני מנסה לגייס אנרגיות טובות, לשמור על אופטימיות. וזה מחזיק יום או חודשיים. ובאיזשהו שלב זה פשוט שואב ממני את כל האנרגיות, זה משאיר אותי מרירה ומתוסכלת.
וכן, יש תקופות שאני כבר מפסיקה להאמין שאני אמצא מישהו.
ויש תקופות שאני מצליחה להשלים עם זה.
ויש תקופות שאני נאחזת בתקווה שגם לי יהיה סוף טוב של סיפוק אגדות.
