שריטות וזיוני שכל

כנראה שגם היום, בתוך תוכי, אני זאבה בודדה.

בתוך תוכי עדיין יש איזה גרעין קשה של בדידות, של ריחוק. של אותה הילדה שלא יודעת איך להתמודד עם העולם. ששיחות ארוכות שואבות ממנה אנרגיה. שכניסה לחדר מלא באנשים היא עדיין אירוע מלחיץ.

והיום אני כבר יודעת לשים את המסיכות, ולחייך חיוך מתוח, ולהגיד איזה היי קליל.

והיום אני כבר יודעת איך להתקרב לאנשים, וכבר פחות מפחדת ליצור קשרים. וכבר פחות מפחדת לצאת מאזור הנוחות שלי.

אבל בסוף היום, אני נהנית לזחול למאורה הקטנה שלי. לבלאגן המוכר, לטי-שירט הישנה עם הכתמים הישנים.

לישון, לקום, ללכת ולבוא כשבא לי. לא לתת דין וחשבון לאף אחד.

ואולי כשיגיע הרגע הנכון, אני כבר לא אזכור איך מכניסים לחיים שלי עוד בן אדם.