שריטות וזיוני שכל

מצאתי את עצמי היום מול סוג מאוד ספציפי של חוסר ביטחון, שלא הרגשתי כבר הרבה מאוד זמן.

משהו שיושב על צלקת מאוד ישנה ועמוקה, משהו שאני לומדת להילחם בו בכל יום בשנים האחרונות.

הקול הקדום הזה, שלוחש לי ״את פגומה. את לא ראויה, ואף פעם לא תהיי״.

הקול הזה שרודף אותי מאז ומעולם, בכל זמן, בכל מקום. בעולם השליטה ומחוצה לו. בחלומות הגדולים ובמחשבות הקטנות.

ואחרי שנים של טיפול אני יודעת להגיד על עצמי שאני בריאה, חזקה, ראויה. אני לא פגומה ואף פעם לא הייתי.

ואני שמחה שיש לי היום את האנשים שאיתם אני יכולה לפתוח את זה, לפרק את זה לפני שהמחשבה הקטנה תהפוך למפלצת.