היה לי יום עקום, דפוק, מעאפן.
מישהי בעבודה הכעיסה אותי מאוד. ואני שונאת להגיע למקומות האלה.
ופעם הייתי מתנצלת שכעסתי, אבל היום לפחות אני יודעת לעמוד על שלי, ולא לקחת אחריות על שיט של אחרים.
וכבר תקופה ארוכה שאני יודעת שאני במבוי סתום, שאין לי לאן להתקדם במקום הזה. ואני יודעת שהגיע הזמן להתקדם הלאה, להמשיך לדוקטורט. אבל אני נמנעת, מאלף ואחת סיבות, בגלל אלף ואחד פחדים (שחלקם מוצדקים וחלקם מדומיינים).
והיום הזה הוא בעיקר בעיטה ענקית בתחת.
היום הזה הוא הדרך של היקום לנער אותי, להוריד לי אחת לפרצוף כדי שאני אתאפס ואקח את עצמי בידיים.
והיום הזה גם הראה לי את כל האנשים הטובים שאוהבים אותי ודואגים לי. אנשים שיודעים להציב לי מראה ולהגיד לי בפרצוף, שאני תקועה במקום וצריכה להמשיך הלאה. אבל גם לעודד אותי שאני מסוגלת, שאני מוכשרת, שזה יעשה לי טוב. גם לשמוח בשבילי שאני רוצה להתקדם.
היום הזה הוא כאבי גדילה.