יצאתי לטייל, עם נקודת מוצא מוגדרת, בלי לדעת מה מחכה בהמשך שלה. מצלמה, מים, סנדוויץ׳. וזהו, פשוט התחלתי ללכת.
הרשיתי לעצמי קצת ללכת לאיבוד, קצת לחקור, ליהנות מהשקט, מהטבע, מהלבד. ללכת בקצב שלי, להאט איפה שמתחשק לי.
אני אוהבת טבע, אבל תמיד שנאתי טיולים שנתיים. הייתי מהילדים שמשתרכים מאחור, לא מצליחים לעמוד בקצב. לא בקצב החברתי, לא בקצב של ההליכה. לקח לי הרבה שנים להבין שאני פשוט צריכה לעשות את הדברים בקצב ובדרך שלי, ולהבין עד כמה הדרך שלי טובה לי. אחרי שנים שנלחמתי בצורך הזה, פתאום ״להיכנע״ לו וללמוד שבעצם אני יודעת מה טוב בשבילי.
ואחרי שנים שהייתי הילדה הזו ששונאת טיולים שנתיים, היום אני הילדה שאוהבת את הטבע, שמתייחסת אליו בכבוד. וגיליתי היום עד כמה ידע צברתי. עד כמה אני מכירה את החי והצומח, ועד כמה זה עושה לי טוב.
והיום אני ילדת טבע, אבל בדרך שלי