לפני 5 שנים. 28 בנובמבר 2018 בשעה 16:25
אני יכולה להמשיך וללכת לאורך החוף, במקום שהמים רדודים, לא מרגשים, לא מסוכנים.
זה המקום המוכר והבטוח שבחרתי להיות בו בשנים האחרונות, וכבר התמקמתי היטב בתוך מעטפת של חוסר תחושה תפל ומבורך.
אבל בתוכי תמיד בוער הצורך במשהו אחר, במשהו אמיתי.
ומדי פעם אני פוגשת מישהו שמצליח לגרד קצת את פני השטח, להגיע קצת יותר קרוב.
זו הבטחה למשהו טוב יותר, אבל גם איום שהכל יתפרק לי בידיים. וזה מה שמפחיד אותי יותר מכל