הכל תלוי באומץ

״היי, מה שלומך?״

5 שנים עברו מאז השיחה הראשונה ההיא, ואני עדיין זוכרת את הקול שלך. ואני עדיין זוכרת את ה״קליק״ הקטן הזה, שתי דקות לתוך השיחה שלנו. איך בבת אחת כל החלקים נפלו למקום הכי נכון שאפשר. והחיבור הזה בינינו, שהיה כל כך מהיר וכל כך מוחשי. אף פעם לא שאלתי אותך על השיחה ההיא, אף פעם לא הייתי צריכה. אני יודעת שזה היה חזק עבורך כמו שזה היה בשבילי.

עוד נעביר אחד את השנייה עשרות מדורי גיהנום. ואני עוד אכעס, אבכה ואאבד את הביטחון. ואני עוד אכאב ואתאבל על מה שהיה ונעלם.

אבל אז, למשך תקופה מאוד מאוד מוגבלת, הרגשתי שהכל יכול לקרות.

לא דיברנו כבר יותר משנתיים, ואני מתלבטת אם הגיע הזמן לכתוב לך. הכאב והגעגועים עדיין כאן, אבל לא בגלל זה. אני במקום אחר היום, הרבה מזה בזכותך. האופטימיות, האמונה, החוזק. הם בזכותך, הם זרעים שאתה זרעת ולא זכית לקצור את הפירות. וזה מצער אותי יותר מהכל