לפני 8 שנים. יום ראשון, 23 בדצמבר 2018 בשעה 21:58
אני מרגישה אותה מטפסת לאט לאט למעלה, קובעת לה אחיזה בנקודה שבין הלב לגרון. כל נשימה הופכת למאבק, כל מחשבה סופה להתפזר ברוח.
אנחנו כבר מכירות מזמן. היא יודעת שאני אלחם בה ואנצח. אני יודעת שזה ייקח זמן.
ועכשיו רק לנשום, רק לנשום.
להסיט את המבט, לאטום את האוזניים. לא להתרגש מנבואות הזעם שהולכות ומסתבכות אחת בשנייה, יוצרות פקעת ששואבת ממני את כל החמצן.
לטפס על הקירות, ולנשום.
מחר כבר יהיה יותר טוב