לפני 5 שנים. 26 באוקטובר 2019 בשעה 19:23
כל כך שברירי, כל כך חסר סיכוי מההתחלה.
אבל האמנתי שאם אני רק אאמין מספיק, ארצה מספיק, זה יקרה.
שאם אני לא אעשה תנועות חדות, אם אני אשמור על נשימות קצובות, בסבלנות, זה יגיע אלי, זה יהיה שלי.
אבל הדרך היחידה שלי להמתין היא להיות אדישה. היא להדחיק אותך, אותי.
ואני עדיין רוצה, כל כך.
אבל די. אני כבר לא יכולה להמציא עוד תירוצים בשבילך.
אני כבר לא יכולה למצוא את המילים היפות שיעטפו את כל מה שאין ולא יהיה.
ודמעות.
ודי.