-

התעלפתי, חגורה על צוואר

חבל שקמתי

רוצה עוד

מפחדת, על אמת

עם בטן כואבת ופה יבש

בבקשה תזיין אותי, מייללת כמטומטמת.

מטומטמת.

קטנה קטנה ומפוחדת שכבת על הצד

לא הרגשת טוב, העיניים שלך כמו יצאו מהחורים, אדומות וכואבות

לא מעט עברו, הסתכלו וחלפו, כאילו את שקופה, או לכל הפחות לא מעניינת

לכסות אותך זה כל מה שצריך היה לעשות

ולתת לך לנוח עד שתמותי

הפרחים חיים

ואתה מת.

אני זוכרת רק את הבל פיו המיוסר על פניי

מתייסר כל יום

מתייסר היום

״נמאס לי לשאת על כתפי את משא העולם.

אני הולכת להניח אותו עכשיו״

אני מכלה את עצמי במודע ומפחדת מהכיליון

פיזית שורף לי החזה

בכל זאת אני ממשיכה

עצרתי לתדלק, הבסים של המוזיקה נשמעים דרך החלונות, אדומה ומזיעה אחרי אימון

בפינה מאחורי הפח הירוק הגדול עמדו שלושה פלסטינים, דיברו בערבית, נראו רציניים כאלו

חשבתי כמה חסר לי להיות שפוטה, מסורסרת, חסרת אונים ומושפלת. בסדר הזה בדיוק.

זה שאני חיה על ריגושים לא אומר שאין לי רגשות.