|
|
|
תבואי נקייה, תבואי מלוכלכת
תהיי חלקה, תגדלי שיער
תגיעי עירומה, תגיעי לבושה
תנעלי עקבים, תלכי יחפה
תשלחי תמונה קודם, עוד אחת לא רואים גוף
תרקדי על בלטה אחת, תתפרעי בפני כולם
עכשיו תחייכי, עכשיו תבכי
לעתים תפחדי,
לעתים אני מפחדת.
טוב מאוד!
להשתכר
ולקבל מכות.
אין לזה תחליף
גם לא לילה (רווי קינק) עם אבא מזדמן.
בוא, בוא רגע
רצית שאתפשט, נכון? אבל לא מהבגדים, מהאיפור ומהתכשיטים, זה קל, אמרת.
רצית שאתקלף.
אז הנה, אני עירומה פיזית ומונחת על מיטת הנירוסטה הכסופה, אזקתי את רגליי ואת ידי השמאלית, הימנית נותרה משוחררת, תאזוק אותה לפני שתתחיל
הסקלפל מונח על הבטן שלי ומוכן לשימושך
בוא תפתח, תהיה חד ואכזר כפי שאתה חושב שאתה
מקווה שהיד שלך לא תרעד, שהפסים יהיו ישרים ונקיים
כל השורות יקזו ממני החוצה יגרו כמו דם ויזלו על השולחן ואל מתחת לנעלייך
כל המילים, משמעויות, כאב, שמחה, פחד ואושר
ראה ולמד עליי
רק תיזהר, שהרוח הכלואה לא תחמוק ותברח
ואז לא יישאר
כלום.
זה כמו למות
מאפס למאה, במאית השנייה
צרחות וטלטלה בתוך הגוף
על שניים, על שש, בשכיבה, בישיבה, בזחילה
כשהכל דועך בי
אז נשארת גופה
בשבילך.
בבוקר כזה - בו אני דוהרת על הויברטור שפועל בעוצמה הגבוהה ביותר על הרטט המונוטוני ביותר גומרת וגומרת תוך שצורחת תודה אבא תודה אבא - אני מבינה שמשהו לא בסדר.
אני זוכרת איך רטטתי מפחד ונטפתי מחרמנות כשהצמדת את האקדח המשטרתי הטעון לעורק הראשי בצוואר שלי בזמן שהאלה בצבצה מתוך הכוס הרותח שלי כי כל האורך לא נכנס עד הסוף.
בצורה מאוד לא אופיינית לי ביקשתי שתחדיר את הקנה לפי הטבעת שלי וקצת חששתי מהכוונת הקטנה שבולטת כלפי מעלה שאולי תעשה כמה חתכים.
דקה לפני שנענית לבקשתי פרקת את המחסנית מהאקדח ובדקת שהוא נקי מספיק כדי לטנף אותי. ואני ממש ממש רציתי שיישאר טעון.
כל הדם הזה שבפה שלי הוא שלי
אחרי שנמרח ונקרש על הזין המפואר שלך כשיצא מתוך הכוס המפמפם שלי
כל הדם הזה.
גם אם ארצה מאוד לא אוכל להזכר בכל הפעמים בהן חזרתי אחרי שברחתי מהבית עם שקיות מתפוררות ובתוכן מעט החפצים שהשארתי אצלו דרך קבע
וההוא הנשוי ואח שלו שדפקו אותי בו״ז על המיטה של הילד ואח״כ אספתי ביסודיות קווצת שיערות שנשרה על הסדין
וזה שהזין שלו היה כל-כך קטן שלא נותרה לי ברירה אלא לנוס כל עוד נפשי בי ולא להביט לאחור
ובפעם ההיא ביום ההולדת למישהו אחר ששתינו טרחנו והכנו וסידרנו כשוות ערך ומי שקיבלה את התודה הפומבית לא הייתה אני ומאז לא חזרתי
וגם זה שכמעט הכריח אותי ללקק את כפות הרגליים הדוחות שלו ובשניה האחרונה ככה״נ חס על לשוני
בל נשכח את היעני-פילנטרופ היעני-שנון הזבל מהלך על שתיים במסווה של גבר-גבר זיין על שכשמוריד בגדים מתבייש בשאריות העור העודף
והכי אהבתי ללכת יד ביד כשלי שיער שחור ארוך ולהוא שיער בלונדיני ארוך לעבר השקיעה בים ולגמור כששנינו לבושים ואני מתחככת בהיותי ישובה עליו
(לא תם ולא נשלם)
״לא כך זה אמור היה להיות״ אני צורחת לעצמי בתוך הראש בזמן שצורחת דרך הגרון כשפיזית אתה מכאיב לי
ואני מנסה לברוח וזזה מצד לצד במרחב המוגבל שלרשותי כשידיי אזוקות מעלה אל חבל שמשתלשל מהתקרה
מתחמקת מזנבות השוט המפלחים את העור ומאדימים כל פיסת עור לבנה
מייללת בוכה וצורחת החוצה את כל הארגזים שנאגרו ונדחסו עמוק בתוך הנפש
ועדיין, לא כך זה אמור היה להיות.
