ישבנו בפינה של הבר, תשעים מעלות אחד לשנייה. אני ישבתי בשמלה קצרה על קצה הכיסא ברגליים מפושקות. במשך כמה דקות הוא אחז בצביטה את הירך שקרובה אליו בלי להסיר ממני את המבט, שתיתי סטלה ועישנתי סיגריה. התעצבנתי מהאחיזה הזו והוא חייך. אמרתי שצריכה להתפנות, רציתי להשתחרר מהשטות הזו, לא הצליח לי. כשהוא מיצה את העניין, הוא קירב אצבע לכוס שלי. זה גרם לדם שלי לזרום, הרגשתי שחם לי. ונעים לי. הפניתי את הגוף לצד ימין, התקרבתי אליו. האצבע שלו עמדה בלי לזוז, קרוב קרוב לכוס. נוגעת, לא נוגעת. זזתי קדימה, לגרום לה להיכנס לתוכי, להרגיש את החדירה הזו. גם זה לא הצליח לי. הוא התקרב אליי ונשך לי את הלחי, לחש לי לאוזן - אל תזוזי מותק. המשכתי לשתות והדלקתי סיגריה נוספת. שוב האצבע שלו עמדה בסמוך לכוס שלי, כבר מיוחמת ברמה של לעבור ולשבת על הירך שלו ולהשאיר את הג׳ינס שלו רטובים מגמירות. תבקשי - לחש לי. ׳התבקשי׳ הזה, גורם לי להרטיב ככלבה מיוחמת בכל פעם מחדש ולשנוא את היום שבו הוא הבין את זה. נתתי לו נשיקה קטנה על הלחי. תבקשי - אמר שוב, הכניס את האצבע לתוכי לאט והוציא מהר לאותה נקודה. נשכתי לעצמי את השפתיים התחתונות ארוכות ונשמתי עמוק. אין לי באמת איך לצאת מזה אם אני רוצה את האצבע הזו שלו בתוכי. תכניס לי את אצבע - מלמלתי. תבקשי, אני לא עובד אצלך - חזר. אתה יכול בבקשה להכניס לי את האצבע לכוס - ביקשתי בשקט בשקט ויפה יפה.
ובראש שלי - תדחוף לי כבר את האצבע המזוינת יא בן של זונה.
