-

 https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=100259&postid=723510

הייתי גיבורה.
שנה וחצי שלא הרגשתי את החבלים המחוספסים מתלפפים סביב גופי.
שנה וחצי שלא שמעתי את שריקת השוט המפלח את האוויר ונוחת באחת על ישבני/גבי/ידיי/איברי השונים.
שנה וחצי שלא מתחתי את הגבול במרידה זמנית, בשביל שיהיה כואב יותר, מאתגר יותר, מחבר יותר.
שנה וחצי שלא הושפלתי, זחלתי, נחנקתי, התמלאתי שעווה.
שנה וחצי שלא איבדתי שליטה על גופי המקועקע, שלא הרגשתי חוסר אונים לנוכח הכאב וחוסר היכולת (והרצון) שלי להתגונן.

הייתי גיבורה.
ביקשתי קר ומנוכר ממבט ראשון.
כי ככה קל יותר.
הסרתי מעליי כל מגננה גופנית ומחשבתית.
הייתי עירומה מולך. פיזית. וגם קצת נפשית - כי כזה אתה, מאפשר.
שתיתי כדי לשכוח וגם כדי להיזכר. שתיתי עוד כדי למהול את ההכרה בערפול.

הייתי גיבורה.
דמיינתי את עצמי חזקה. עומדת איתנה למול כל כאב שתעניק לגופי. למול כל השפלה שתעניק למוחי.
חשבתי שאבוא, גיבורה גדולה, אשתוק, אהיה קפואה, אולי קצת אחייך. לא, לא תוציא ממני הגה. לא, לא תראה כלום על פניי החתומות. כי ככה זה להיות גיבורה - מוכנה להתמודד מול גורלי הרגעי, מולך.

אבל כל הצלפה ממך ניערה אותי, טילטלה אותי. כל מכה חידדה לי את החושים, הכתה בעורי והכתימה אותו. הכתימה אותי.
וכל מילה שלך הידהדה לי בראש, הסתובבה בתוך גבולות המוח, חיפשה את הדרך החוצה ונלכדה בפנים.
וכל צעקה שלי הייתה כואבת יותר מהמכה עצמה.

וכל דמעה שרפה את פניי, השאירה שובל מלוח וזלגה לריצפה, מתחת לרגליי הרועדות.
רציתי להקיא את הרגשות, המחשבות, התחושות, הרצונות.
רציתי.

לא גיבורה ולא נעליים. בכיינית.