לפני 6 שנים. 9 במרץ 2018 בשעה 20:34
היית אהבת חיי.
החבר הכי טוב שלי.
שותף לחיים.
נתתי לך את כל כולי - חומר, גוף ונפש. ובעיקר לב. את כל הלב.
גרנו במושב, בפינה שלנו, בשקט שלנו.
היום - קיבוץ מול מושב, ככה אנחנו גרים.
בנפרד.
ולפעמים אני מתגעגעת למגע שלך, להיצמד אליך בלילה ולהרדם, לדיבור השטותי שלנו ולצחוק הגדול שמתלווה אליו.
לפני קצת יותר מחודש, בפעם האחרונה שהיית אצלי
הבהרתי בצורה הכי ברורה שיש - אל תפנה אליי, אל תדבר איתי ואם במקרה ניפגש - תתעלם.
כן, מבת הזוג האוהבת נעשיתי כלבה מגעילה.
אתמול במקרה נפגשנו.
אתה פנית שמאלה מזרחה ואני הייתי צריכה לפנות שמאלה צפונה.
בחרתי להמשיך ישר, לכיוונך.
עצרתי לידך, החלון של הרכב שלך כבר היה פתוח.
חייכתי אליך
והבעת פניך הייתה אטומה
אילצתי אותך לחייך וככה זה גם הרגיש.
״אני אוהב אותך, הכל טהור, לא מתכוון לפגוע״ אמרת.
אז למה לא נלחמת?