ערב יום שלישי, גופיה ורדרדה שקופה, חצאית עור ונעלי עקב שחורות
נכנסת למרתף החשוך, לא מעט אנשים, אבל גם לא צפוף כבדרך כלל
סקירה קצרה של המקום והנוכחים, והנה הוא מסמן לי להתפשט ולהישאר בבגד-גוף תחרה שקוף
מתרגשת, כל-כולי מרוגשת ותחושה של עקצוצים עולה בלשוני
לא יודעת בוודאות למה לצפות, רק יודעת שהוא ייקח אותי למקומות אחרים בתוך הראש
יוציא אותי לטיול במחשבות.
גבר לבוש שחור מסמן לי לעלות לבמה, קושר ידי הימנית לצלב
יד שמאל נקשרת על-ידי מישהי אחרת בצד השני
הנה הלב שלי דופק והרגל קצת רועדת, הנשימה מתגברת,
ההתרגשות זורמת ומאיימת להתפוצץ בתוך הגוף
הסשן המשולש התחיל.
מזהה רוך ועדינות, חוסר רחמים ונוקשות,
יודעת לסווג מי מכה על גופי
מי גורם לכוס להשפריץ ומרטיב את כפות הרגליים
מרגישה כל איבר מסומן בגוף, בו זמנית או לחוד, מהר או לאט
זזה מצד לצד, במסגרת הגבולות שהכבלים מאפשרים
עד שהוא מנחה לעמוד במקום
לא לזוז.
עוד לא מצליחה לבחור באיזה צד כואב יותר
ושטף ההצלפות שלו מתחיל ולא מפסיק
מצטרף בקצב מושלם לגבר ולאישה שכבר מצליפים, נוגעים, מסמנים
חם לי
הכל רצוף, אין הפסקה
הצלפה אחר הצלפה, מכה אחר מכה, צביטה אחר צביטה
נוסקת לשמיים
ראש מוטה לאחור, נתלית על הידיים
עיניים עצומות, לא יכולה לפקוח אותן
גם לא רוצה
מתמסרת שוב ושוב ושוב לכל מכה ומתאמת את הנשימות.
ברגע אחד הוא נצמד אליי
לוחש לאוזני
כל כוחי מתועל לספיגה של המילים שיוצאות מפיו
הוא גאה בי עכשיו ושום דבר אחר כבר לא חשוב
והנה הכאב נעשה עמום, לא חד ולא חודר
ולא משנה כמה מכות עוד מקבלת
רק המילים מהדהדות בראש
לצד התשישות הנעימה שעוטפת.
