תגיד, אתה זוכר את הפעם הזו? כי אני לא אשכח כנראה לעולם, לא משנה כמה אני רוצה ומנסה.
לאנאלי אין לי איך להיות מוכנה. אצבע, שתיים, אגרוף, פלאג או הזין 15 צול שלך. תמיד כואב, תמיד מרחיב, תמיד התנגדות ותמיד בכי. בכל יום אני שותה גלונים של מים ובצום שלא נגמר, העיקר שיהיה נקי. אבל הייתה הפעם ההיא, שזכורה לי היטב. שבסיומה התחבאתי בתוך הארון כדי שלא תראה אותי מטונפת ומגעילה. תקרית שכזו - שהשכלת להגדירה ״מי שמתעסק בחרא, שלא יתפלא שהוא מתלכלך״ - שהוציאה לי את הנשמה מתוך הגוף, שחיסלה כל טיפת נשיות שחשבתי שיש בי ושהמיתה אותי מנטאלית לכמה ימים טובים. הקלילות שלך לנוכח הסיטואציה העלתה לי את הסעיף ונשבעת שרציתי לקחת את הקין ולהחטיף לך כמה מכות טובות. אבל לא, לא עשיתי את זה (רק במחשבות). במקום זה, ברחתי לתוך עצמי, התכנסתי לכדי גוש עגול במדף התחתון בארון, עצמתי עיניים חזק וקיוויתי שאפקח אותן והכל יעלם. אבל הכל לא נעלם. גם לא כשחיבקת אותי חזק והכרחת אותי להסתכל לך עמוק בתוך העיניים (שאני המשכתי לעצום).
אז תגיד, אתה זוכר? כי בתוך כל האינטנסיביות של הקשר, לצד כל החוויות הטובות והטובות יותר, יש כתם אחד שחור, שלא יורד.
