ברגע של רצינות, הראש שלי מפוצץ במחשבות שקשה לי להרכיב אותן למילה/משפט/פסקה/עמוד
לפעמים אני תוהה אם כל החטאים שלי גרמו לכך שאשאר תקועה בתוך משבצת מטר על מטר, בעוד שאר העולם חולף על פניי ומתקדם
האמת כשאני חושבת על זה לעומק, אני בטוחה בזה, לא תוהה
המוח שלי רוצה להיות לבד
הלב שלי רוצה להיות ביחד
או אולי הפוך, אבל מה זה משנה
התוצאה אותה תוצאה
אני חוזרת בכל ערב, בתשעת החודשים האחרונים, למיטה שבה מחכה לי הכרית-ספייר שאף פעם לא מסרבת לחיבוק
אני מנסה לשכנע את עצמי שלהיות לבד זה הכי טוב, זה לנצח את היקום ולשים לכולם זין בפרצוף
אבל למי איכפת ממני ומהזין המדומה שלי? הכל חוזר אליי, קטע
מדי פעם מבליח איזה אחד, מבין הזיונים הסתמיים שאני כבר לא זוכרת (שמות אני בכלל לא טורחת לדעת), שהייתי שמחה אם היה מתעניין, אם היה רוצה לחזור לסיבוב שני, שאני תמיד מסרבת לקיים
אבל דווקא האחד הזה שמעורר בי עניין מעבר ליכולות הפיזיות/קינקיות/בדסמיות שלו, לא חוזר
ומזה אני מסיקה שהבעיה טמונה בי
וזה לופ שלא נגמר
כמו שיר אחד שמתנגן בלי סוף
בלי סוף
בלי סוף.
