אהבתי המון דברים קטנים איתך ובך
איך שהיית מצמיד את הפנים שלך ללחי שלי ונותן לי להתענג מחיכוך עם הזיפים המאפירים שלך
איך בכך היית מכריח אותי לצעוק לעצמי ולהשקיט את הקול שרוצה לצאת, כדי שלא אחריש את אוזנייך
איך שהיית מוביל אותי יד ביד אל תוך המקום הקטן והמכונס שלי, אף פעם לא לבד
גאה, גאה בי, מהלך בחזה זקוף וכתפיים משוכות אחורה
איך היית מחזיר אותי לשפיות כשהייתי בלופ של שיגעון והיית משגע אותי כשהייתי שפויה מדי מכדי להכיל
איך היית מלטף ברגע המדויק הזה שאני בעצמי לא צפיתי
לימדת אותי לחבק, לתת, להרגיש
לא לברוח בדקה הזו שהכל מתחמם והפחד מבעבע בבטן ומאיים להתפוצץ דרך המוח
ידעתי שאני יכולה ליפול מבלי להתרסק
להתפרק בשניה אחת ולהתחבר בשניה שאחרי
הסדקים שלי היו מתאחים, מתמלאים בך
ולא התרחקת גם כשעשיתי הכל כדי להרחיק אותך
ולא יצאת מדעתך כשעשיתי הכל כדי שתשנא אותי
דרשת ואני קיימתי, לא ויתרת כשראית שאפסו כוחותיי וכבר הייתי קרובה-קרובה לקצה אבל לא דחפת, משכת אותי לאחור בשבריר השניה שלפני הנפילה.
המון איך
ומה שנותר עכשיו זה רק למה, אחד.