לפני 4 שנים. 16 בספטמבר 2019 בשעה 19:06
ברגע אחד - בין כל הבלגאן והשאון וההמולה - יש שקט
בשריקה הקצרה, אך חדה, שסיגלנו לעצמנו
הכביש נעשה דומם
ההמון נעלם מעיניי
הזמן עוצר
ואני יורדת על ברכיי, מניחה כפות ידיי על האספלט הרותח ספוג השמש
נעה בזחילה, באיטיות נעימה ובעיניים עצומות
במקביל לפס הצהוב שמסמן את שולי הכביש
לקראתך.